אני סבור כי עונש המינימום שקבע המחוקק הוא אינדיקאציה לחומרה שמיוחסת לעבירה ולמידת הפגיעה בערכים המוגנים מביצועה, ולכן נכון שתהיה לו השפעה גם על מיתחם העונש ההולם, אך כמובן בכפוף לסייג הטעמים המיוחדים שקבע המחוקק בסעיף 355 לחוק העונשין, ותוך תשומת לב בכל מקרה לשאלת חלקם של המאסר בפועל והמאסר על תנאי בענישה הכוללת (ראו גם: ע"פ 337/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (9.9.2013); להתייחסות דומה אף כי לא מפורשת, ראו: ע"פ 2963/14 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 27 (10.2.2014)).
ברע"פ 1952/13 שרמן נ' מדינת ישראל (24.3.2013) נדחתה בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהחמיר את עונשו של מי שהיכה את אישתו ואת ילדיו לתשעה חודשי מאסר בפועל.
דומה גם כי אין לתת משקל משמעותי לרצונם של הילדים הפגועים בשובו של האב המכה והמתעלל לחיק המשפחה, אלא לשים בראש מעיינינו את ההגנה עליהם (לפסיקה ואסמכתאות ברוח דומה בעבירות אלימות במשפחה ראו: ע"פ 6238/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (8.6.2014)); עוד הוא ביקש שיינתן משקל משמעותי יותר מזה שניתן לשיתוף הפעולה שלו, ולכך שהוא זה שחשף את המעשים, וטען כי לנוכח העדר שתוף הפעולה של הקורבנות, המעשים לא היו מתגלים כלל (לפי סעיף 40יא(6) לחוק העונשין).
...
מתחם העונש ההולם – נוכח האמור לעיל, וכיוון שמדובר בארבעה מעשי סדום בנסיבות אינוס וכן בעבירת תקיפה, מצאנו לקבוע כי מתחם העונש ההולם נע בין שבע וחצי שנות מאסר בפועל לבין 15 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי וכן פיצוי למתלוננת לפי שיקול דעתו של בית המשפט.
משכך לא מצאתי פגם בעצם החלטתו של בית המשפט המחוזי להשית עונש כולל על המערער, אך אני סבור כי החלטה זו, כמו גם ההחלטה בדבר גובהו של העונש לא נומקו, ובכך נפל פגם.
סוף דבר
אציע לחבריי לדחות את הערעור על חומרת העונש (ע"פ 1605/13) ולקבל את הערעור על קולת העונש (ע"פ 1613/13), כאמור לעיל בסעיף 46 לעיל.