תשלום לבעל עסק לפי חוק ההתנתקות מרצועת עזה

לבעלי עסקים אלה ניתנה הבחירה בכל הנוגע לחישוב הפצוי הכספי שישולם להם בגין עסקם – לבחור בפצוי לפי שוויו הפינאנסי של העסק או לבחור בפצוי לפי השווי הנכסי.

הרקע להליך עובר ליישום תכנית ההיתנתקות מרצועת עזה, היו המשיבים בעלי משק חקלאי ביישוב גני טל. המשיבים עסקו בגידול בצלי אמריליס, כאשר החשוב לענייננו באשר לגידולים אלה הוא שהליך גידולם אורך תקופה ארוכה יחסית של מעל לשנתיים.

האיחור הניכר של המשיבים אף מצריך טעמים מיוחדים בעלי משקל גבוה יחסית (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 898-897 (מהדורה שביעית, 1995); לעניין מהותם של טעמים מיוחדים המצדיקים חריגה מעיקרון סופיות הדיון בנושא דנן, ראו, למשל, ע"א (מחוזי י-ם) 11079/07 חרזי נ' ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההיתנתקות, התשס"ה-2005 (22.5.2008)).

...

לפנים משורת הדין אפנה לגוף העניין ואראה כי אין בדיון לגוף העניין כדי לשנות את המסקנה שדין הערעור להתקבל.

]השופט א' רובינשטיין: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט סובל) מיום 21.6.10 בעת"מ 8478/08, בגדריו התקבלה עתירת המשיבים, מתיישבים שפונו מהישובים רפיח ים ופאת שדה, ונקבע כי הם זכאים למעמד של בעלי נחלה בהתאם להסכם שנחתם בינם לבין ממשלת ישראל (להלן הסכם ניצנים), וכפועל יוצא זכאים הם לתשלום מיוחד בגובה הפצוי הקבוע בסעיף 3(א)(1) לתוספת השניה בחוק יישום תכנית ההיתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן החוק).

תמצית העובדות ביום 16.2.05 נחקק החוק, אשר נועד לעגן בחקיקה ראשית את התכנית המדינית-ביטחונית של ממשלת ישראל דאז להתנתקות מדינת ישראל מאיזור רצועת עזה ומאזור בצפון השומרון.

כן נטען, כי במקרים דומים, במסגרת תכנית ההיתנתקות, הוכרו תושבי מושבים שתופיים בגוש קטיף כבעלי נחלה חקלאית אף שלא עסקו בחקלאות, ואף שלפי החוק אין הם זכאים להטבות המוקנות לבעלי נחלה.

...

ניכר בעליל כי זו היתה תפיסתו של מר בשיא גם מאמירתו שנדרש אישור "פורמאלי". כשלעצמי סבורני כי אישור הועדה אינו "פורמאלי" גרידא, אך משניתן לו "כובע" כזה בתשדורת מנהל המינהלת, אין להתעלם מכך.

סוף דבר – איננו נעתרים לערעור.

השופט נ' הנדל: אני מסכים כי דין הערעור להידחות בנסיבות העניין, מכוח עקרון ההשתק המינהלי, וזאת מנימוקי חברי, השופט א' רובינשטיין.

בענין ציר פילדלפי נקבע, כי מדינת ישראל תמשיך לקיים נוכחות צבאית לאורך קו הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים ("ציר פילדלפי") וכי בהמשך "תשקול הממשלה לפנות איזור זה. פינוי האיזור יהיה מותנה, בין היתר, במציאות הביטחונית, ובמידת שתוף הפעולה של מצרים ביצירת הסדר אמין אחר". ביום 15.8.2005 יצאה תכנית ההיתנתקות אל הפועל, וביום 31.8.2005 התקבלה החלטת ממשלה שהורתה על פינוי ציר פילדלפי ומעבר הגבול ברפיח.

בתביעתה היא טוענת כי על המדינה לפצותה גם בפצוי על פי הדין הכללי, בנוסף לפצוי אותו קיבלה על פי חוק ההיתנתקות, זאת מכוחן של מספר עילות: עוולה חוקתית עם אשם, זאת בטענה שמעבר רפיח וציר פילדלפי אינם חלק מן "השטח המפונה" כהגדרתו בחוק ההיתנתקות, וכי פינויה של התובעת נעשה בלא שניתן צו לפינוי השטח ומבלי שניתנה לה התראה של חמישה חודשים מראש, בנגוד לקבוע בחוק ההיתנתקות; עוולה חוקתית ללא אשם, זאת בשל הפגיעה בקניינה שלא שופתה בפצוי הוגן ומידתי; עוולת הרשלנות, גם בהקשר זה נטען כי תהליך קבלת ההחלטות בענין פינוי ציר פילדלפי והמעבר היו לקויים ובנגוד לדין, כי המדינה לא נתנה לתובעת התראה של חמישה חודשים מראש על הפינוי, לא המציאה לתובעת צו פינוי ולא אישרה את ההחלטה בדבר פינוי ציר פילדלפי ומעבר רפיח בפני ועדת חוקה, חוק ומשפט כנדרש בחוק; הפליית התובעת ביחס לשאר בעלי העסקים בשטח המפונה, נטען כי התובעת הופלתה באשר לאופן חישוב הפיצויים, ובעיקר בשני מדדים מרכזיים: מועד תחילת החישוב ובקביעת "היום הקובע" או "התקופה הקובעת", זאת בהיתחשב במועד ההודעה על פינויה; הפרת חוזה, נטען כי התובעת פעלה מתוך המעבר והקימה שם את משרדיה בידיעתם ובברכתם של נציגי המדינה.

הנתבעת טוענת כי עניינה של התביעה הוא בחיוב המדינה לשלם לתובעת את השווי הפינאנסי, שהוא השווי הראוי, בגין העסק שפונה, תוך שנטען כי הועדות שדנו בעיניינה, וועדת הזכאות והועדה המיוחדת, שגו בהחלטותיהן ופיצו אותה בחסר, זאת בשל שתי טעויות מרכזיות: מועד תחילת החישוב של הפעילות העסקית של התובעת, והמועד הקובע לעניין חישוב הנזקים שנגרמו לה. לטענת המדינה, טענות התובעת נושאות אופי "ערעורי" שכן חוק ההיתנתקות מציע מנגנונים מספקים לתקוף החלטות אלה ו"לתקנן" באמצעות הגשת ערעור או עתירה.

...

למרות האמור לעיל, איני רואה לנקוט בסעד של מחיקת כתב ההגנה, שהוא סעד דרסטי השמור למקרים קיצוניים בלבד, ואני נעתרת לבקשת הנתבעת ונותנת לה ארכה אחרונה בת 21 יום להשלמת הליכי הגילוי המוקדם.

הנתבעת תשלם לתובעת את הוצאות שתי הבקשות בסך 3,000 ₪.

הפצוי אותו תבעו המשיבים לפי חוק ההיתנתקות היה בגין מבנה של מיפעל שהוקם על ידי החברה באיזור התעשייה ארז שברצועת עזה.

בפסק הדין נשוא העתירה קבעה השופטת חיות כי קשה למצוא עוגן לשוני לגישת הועדה המיוחדת לפיה אין לאשר בשום מקרה תשלום מיוחד לבעל עסק פעיל, שלא בהתבסס על המחיר הנקוב בטופס הפחת.

...

דין העתירה לדיון נוסף להידחות.

אף העובדה שפסק הדין נשוא העתירה ניתן פה אחד תומכת במסקנה זו (ראו למשל דנג"ץ 3193/12 עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל נ' שר האוצר (לא פורסם, 1.6.2012)).

אשר על כן, העתירה נדחית.

(5) חוק יישום ההיתנתקות והצווים על-פיו מטרתו של חוק יישום ההיתנתקות הוגדרה בסעיף 1 לחוק, בזו הלשון: מטרת החוק חוק זה מטרתו להסדיר את העניינים שלהלן, לשם יישום תוכנית ההיתנתקות: (1) פינוי ישראלים ונכסיהם מחבל עזה ומשטח בצפון השומרון, בהתאם להחלטות הממשלה; (2) מתן פיצויים הוגנים וראויים, בנסיבותיו המיוחדות של העניין, מאוצר המדינה לזכאים לכך לפי חוק זה; (3) סיוע לזכאים לכך לפי חוק זה בתהליך הפינוי והמעבר למקומות מגורים ותעסוקה חדשים.

עד כמה שהישראלים, התיישבו בקרקע שנרכשה לפני הקמת המדינה על ידי יהודים ("אדמות היהודים"), הרי הבעלות בקרקע זו לא הושבה לבעליה היהודים, ואף היא מיתנהלת על ידי המפקד הצבאי או מי מטעמו (ראו זמיר ובנבנישתי, שם, עמ' 157; א' בנבנישתי וא' זמיר, הקניין הפרטי בהסדר השלום הישראלי-פלסטינאי 29 (1988); ראו גם צו בדבר נכסי יהודים (רצועת עזה וצפון סיני) (מס' 78), תשכ"ז-1967).

בהתאם לכך, עיקר סמכויותיה של הועדה הנן להגדיל את הפצוי הניתן בשל עסק לפי הצעתה של ועדת הזכאות אם הזכאי ביקש זאת "במקרים יוצאי דופן, על-פי כללים ובתנאים שקבע שר המשפטים בהסכמת שר האוצר ובאשור ועדת הכספים של הכנסת" (סעיף 68(א)); לאשר החלטתה של ועדת הזכאות להקטין את הפצוי לבעלי עסקים במקרים יוצאי דופן (סעיף 69(ד)); וכן "לאשר תשלום מיוחד, לפנים משורת הדין, למי שלא מתמלא בו תנאי מתנאי הזכאות לפיצויים" לפי החוק.

להשלמת התמונה יצוין, כי ביחס לעלויות הכרוכות בפנוי ובהעברת העסקים, קובע סעיף 70(א) לחוק יישום ההיתנתקות, כי בעלי העסקים זכאים למענק בסכום של 10% מהסכום שהשקיעו בהעתקת המפעל ובעסק החדש עד תום שנה לאחר הפינוי, ובילבד שמענק זה לא יעלה על 10% מסכום הפצוי שהם קיבלו לפי החוק.

...

לדאבוני, עמדה זו לא היתה מקובלת עלי כלל וכלל, לא כאזרח המדינה ולא כשופט בבית משפט זה, ועל כן סברתי כי נכון להיעתר לבקשת העותרים ולזמן את הרמטכ"ל. ומה אעשה וגם בעניין זה נותרה דעתי במיעוט בקרב חברי.

הוסף לכך את העתקתם של עסקים, מפעלים וחממות, והתוצאה תהיה שגם מי שלא התנסה בהעתקתם של כל אלה, חייב היה להגיע למסקנה כי מדובר במשימה בלתי-אפשרית, ובלבד שהוא נחון בהיגיון בריא וביושרה הנדרשת ממנהיגי ציבור.

סוף דבר להשקפתי, לוקים החלטת הממשלה מחודש יוני 2004 וחוק ההתנתקות בכל אחד מאלה: א) לידתם בחטא, באשר זו היתה מלווה בפגיעה בערכיה של מדינת ישראל, מחד, ועיוות רצונו של הבוחר, מאידך; ב) בביצועם כרוכה פגיעה שאין קשה ממנה בזכויות יסוד של היחיד ושל הכלל, פגיעה שאינה מידתית, ושלא ל"תכלית ראויה" מוכחת; ג) סופם שהם יובילו לימים קשים, ואף לערעור זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל, וכוונתי לא רק בשטחים השנויים במחלוקת, אלא גם באלה שלגביהם קיימת הסכמה בקרב הציבור שעל ישראל להחזיק בהם בכל הסדר עתידי.