תשלום חובה באישה בגט עקב פירוד של שנתיים

הדבר מותנה בבירור הגורם לפירוד שיתברר בדיון שייקבע בנושא הכתובה, ובהיתחשב בין היתר, בטענת בדבר קשריה של האישה עם הגבר הזר" כאמור היתקיימו מספר דיונים ובהם נחקרו הצדדים בעיניין טיעוניהם הוצג חומר רב ובו תיכתובות של הנתבע עם נשים וכן תמונות וכתבים של התובעת בעיניין טענות הנתבע לכישופים שעשתה התובעת.

בית הדין הוציא החלטת ביניים לפיה נתבקשו הצדדים להמציא את חוות הדעת של רואה החשבון שמסיבה טכנית לא ניתן לראותה, וכשבית הדין יקבל אותה, יוציא בית הדין החלטה סופית בתביעה זו. באשר לתביעת הנתבע לחיוב התובעת בגין דמי שימוש בחלקו בדירה: מאחר והתברר לבית הדין שעל הצדדים להתגרש בגט, וכידוע לא ניתן להסדיר גט ללא הסדרת פירוד מוחלט, והואיל והנתבע עזב את הדירה כמצוות בית הדין לצורך הסדרת הגט, עמדת בית הדין היא, שזכותו למימוש השמוש בגין חלקו בדירה חלה החל ביום עזיבתו את הדירה קרי בחודש אוגוסט 2013.

ראה על כך בדברי גאונים כלל ק' בביאור תשובת הרשב"א שהובאה בב"י חו"מ סימן קע"א ונפסקה להלכה ברמ"א ס"ח עם תשובת הרשב"ש. והעולה מדבריו, ששותפים שאינם יכולים לגור יחד בדירה המשותפת, החובה למשתמש בדירה לשלם לשותפו דמי שכירות בגין חלקו.

שמאות זו נערכה לפני כשנתיים וחדש ויש צורך לעדכנה.

...

ברם גם אם ננקוט משנה זהירות ונתייחס לטיעון זה שבסיכומיו להפסידה מכתובה מדין עוברת על דת משה, מצאנו לבעל גינת ורדים בתשובה (חלק אבן העזר כלל ד סימן יא) שהתייחס לשאלה מעין זו בטענת בעל לכישוף שהוא סיכון ממשי.

ואמנם היה מקום לשקול פשרה מסוימת כפי שסיים הגינת ורדים אולם הסתירה שנמצאת בטיעוני הנתבע מבטלת גם אפשרות זו. לסיכום: אין עילה הלכתית להפסיד את התובעת בכתובה ותוספת בגין טענת הכישוף של הנתבע.

הנתבע עצמו אינו נקי ממעשים גרועים שאינם פחותים בחומרתם ממעשים אלו, וברמת המתירנות בה למרבה הצער נראה שחיו הצדדים אין לנתבע לבוא על התובעת בתלונות שכאלו להפסידה מכתובה, ועל זה נאמר (מסכת סוטה י' ע"א) "היינו דאמרי אינשי, איהו בי קארי, ואיתתיה בי בוציני" וכבר הרחיבו על אודות בעל הטוען להפסיד אשה מכתובה בגין עוברת על דת יהודית שלא בתום לב ואין זה בא מתוך יראת שמים ראה למרן הראשל"צ הגרע"י זצ"ל בספרו יביע אומר ח"ג סימן כ"א וברבים מן הפדרי"ם ואכמ"ל. לסיכום: אין עילה הלכתית להפסיד את התובעת מכתובה מהעילה של עוברת על דת יהודית.

הצדדים ובאי כוחם העלו טענות שונות בעיניין סיבת הפירוד, כאשר הבעל מלין על התפרצויות וכעסים של האשה, בעוד האשה טוענת שהסיבה לפירוד הנה מאהבת שיש לבעל (אשה בשם [ק']).

אולם במציאות הקיימת שהצדדים חיים בפירוד כימעט שנתיים ימים, אין מנוס מגירושין.

במידה ולא ימסרו לאשה כאמור, הרי שחלה חובה על הבעל לשלם את מלוא סכום הכתובה – 150,000 ש"ח - תוך 60 יום מיום סדור הגט.

...

אולם במציאות הקיימת שהצדדים חיים בפירוד כמעט שנתיים ימים, אין מנוס מגירושין.

אנו סבורים שבנסיבות המקרה וכפי שפורט לעיל, יש ליתן לאישה עבור כתובתה, בנוסף לסכומים שתקבל במסגרת חוק יחסי ממון, סכום של 150,000 ש"ח. סכום זה ישולם בתשלומים של 2500 ש"ח לחודש, החל מחודש מאי 2020, ועד לסוף חודש אפריל 2025.

לעניין הארנונה ששילמה האשה והשתתפותה בשפוץ (לטענתה) כתב: אומנם על התקופה ששבו לחיות יחדיו יש לראות את חוב הארנונה כמשותף, לפיכך, שותפותה של האשה בחובות היא רק מהתקופה שלאחר פסק הדין – כשנתיים ימים.

על רקע השיקולים לעיל בית הדין מעמיד את הקף חובת ההשבה של האיש על סך של 45,000 ש"ח ברכיב זה. [.

טענות המערערת כל הדיון הראשוני היה להפרדת רכוש לצורך מתן גט ובית הדין השתכנע שהדירה מגיעה לאשה בזכות ללא קשר לכתובה.

לא נימצאו נימוקי בית הדין דאז וקשה לדעת מה הייתה דעת הדיינים, בפרט שכבר עברו עשר שנים מאז, אבל יש לזכור כי בהחלט ייתכן שהחלטה זו ניתנה כהסכם הבא לסיים את ההליך הרכושי שמנע את נתינת הגט ועל כן האשה הסכימה לוותר על הכתובה והפיצוי על מנת להתגרש.

...

משמע שלדעת כולם מה שהיה בעניין הכתובה הוא הסכמה של האישה לוותר על מנת לקבל גט. בתאריך כ"ד בטבת תש"ע (10.1.2010) כתב בית הדין שאר התביעות הרכושיות נדחות ולא הזכיר את הכתובה.

מסקנה לאור כל הספקות הללו, כשאין אפשרות להבאת ראיות נוספות, נראה שאין מנוס במקרה כזה מללכת לפשרה הקרובה לדין ולהגדיל את סכום הפיצוי שקבע בית הדין קמא לסך של 150,000 ש"ח. פסק דין בית הדין מחייב את האיש כפשרה קרובה לדין בסך 150,000 ש"ח. נדחות טענות האישה לשותפות בבית וביחידה הנבנית על ידו.

נדחות הטענות ההדדיות על פיצוי בגין הוצאות.

ב"כ האישה היתנגד לטענתו האישה מקבלת מהבעל סך של 3,500 ₪ בחודש כל זמן שהם נשואים ואם תתגרש יפסקו המזונות, והואיל ואין לבעל עילה לגירושין, אין הסכום הנ"ל מספק לפצוי כשהצעה זו מכסה רק שנתיים של מזונות.

לאור האמור ולאור הפירוד הממושך לפחות שתים־עשרה שנה, בהם קיים נתק מוחלט בין הצדדים, בית הדין קובע כי על הצדדים להתגרש.

וידועים דבריו של הגר"ח פלאג'י זצ"ל כי לאחר פירוד של לפחות י"ח חודש וניכר כי אין סיכוי לשלום בית, מוטלת על בית הדין החובה להפריד בין הצדדים, וכך ננהג אף בתיק זה. יש לפתוח תיק לסידור גט. בית הדין מצפה מכל אזרח שומר חוק לקיים את החלטת בית הדין ככתבה וכלשונה, אף אם ההחלטה אינה לרוחה.

הלכך על הצדדים לפתוח תיק לסידור גט. בעיניין הפצוי, הואיל ובעל הסכים ליתן לאישה פיצוי בסך 80,000 ₪ עבור הגירושין, בית הדין רואה לנכון להוסיף עוד 20,000 ₪ ועל הבעל לשלם לאישתו סך 100,000 ₪ כפצוי.

בנידון זה יפים הם דברי הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום ח"ב סימן קי"ב: "בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית הדין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה אדרבה צריך הישתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו' וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה שנאה ותחרות, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאישה אינה רוצה, וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים עתידין ליתן את הדין וכמו כן להיפך כשהאישה רוצה וכו' וכדי להנקם מהאישה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים. גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מהשמים וכו' והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאישתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור". עכ"ל. לאור האמור לעיל והפרידה הארוכה בין הצדדים במשך ארבע־עשרה שנה, יש מקום לנהוג על פי הוראתו של רבי חיים פלאג'י, ובחובת בית הדין להעמיד את משפטי התורה על תילה ולהציל מפני חשש של איסורים וחטאים.

...

בית הדין לא מחייב אשה לקבל גט מחמת פגם שבה או שבהתנהגותה, סבורני שאין לשלול את מזונותיה, אלא אם כן בית הדין קבע הסדר כלכלי נאות לאישה וחייב בו את הבעל.

המנוח היה מיוצג בעת פתיחת הליכי ההוצאה לפועל ולקח חלק פעיל בהליכי ההוצאה לפועל ולו סבר המנוח כי אין זה מחובתו לשלם מזונות לאשה היה עליו לפתוח בהליך מתאים מבעוד מועד.

מזונות האשה לאחר מתן הגט עם זאת מצאתי לקבל את טענת המנוח כי אכן מעיקר הדין הוא כי ממועד סידור הגט, אין עוד המנוח חייב במזונות האשה, זאת ככל שלא הוכרע אחרת ובמפורש בערכאה שיפוטית כלשהיא לעניין זה קודם לפסק דיני זה. כך גם מצאתי לקבל את הטענה כי בפסיקת המזונות לאחר מתן הגט ולאחר שנערך איזון המשאבים בין הצדדים, במסגרתו הייתה האשה זכאית לחלקה בפנסיה של המנוח יהיה משום תשלום כפול, אשר אין לו הצדקה.

נכון הדבר כי ישנן פעמים, בנסיבות מיוחדות, בהן מוצאים בתי המשפט לפסוק מזונות משקמים, ואולם לא הוכח וכך גם לא מצאתי כי בנסיבותיו של תיק זה היתקיימו נסיבות מיוחדות אלו, מה גם שהגט ניתן לאחר שנים ארוכות של פרידה בפועל, במסגרתן יכלה כבר האשה לשקם כלכלית את חייה לאחר הפירוד בין הצדדים ולא הייתה אמורה עוד להיסמך על המנוח.

דומני, כי לא רק שהאנומליה האמורה מדברת בעד עצמה, אלא שקביעת מעין "היתיישנות" על גביית מזונות לתקופה של שנתיים, ממריצה צדדים, שעסוקים בעבודה ובגידול וחינוך ילדיהם, "לחיות על חרבם", ולפנות חדשות לבקרים ללישכת ההוצאה - לפועל, במקום לחיות את חייהם ולנסות להסדיר את המחלוקות ביניהם בדרכי שלום, וזאת על - מנת שלא תעבורנה השנתיים, ויהיה צורך לפנות שוב לבתי המשפט.

...

(הדגש במקור) לסיכום דבריו ציין כב' השופט גי'וסי כי "על יסוד כל האמור לעיל סבור אני, כי בשים

אולם, כאמור כבר לעיל, עד שהמחוקק יסדיר סוגיה זו, איני סבור כי תיקון עוולה אחת בעשיית עוולה אחרת, היא התוצאה הנכונה והצודקת, ולפיכך סבורני, כי אין המערערת זקוקה לאישור בית המשפט על - מנת לגבות את חוב המזונות מושא הערעורים שבפנינו.

סוף דבר תביעת המנוח לביטול המזונות מתקבלת באופן חלקי בלבד וחיוב המנוח במזונות החל ממועד מתן הגט מבוטל כפוף לאמור לעיל בסעיף 43 לעיל.