תשלום הוצאות נסיעה ברכב פרטי לצורכי עבודה

האם הוסכם בין הצדדים כי שכרו של התובע בסך 7,000 ₪ נטו יהא שכר הכולל תשלום בגין נסיעות ותשלום גלובלי בעד שעות נוספות? זכאות התובע לתשלום דמי נסיעות? זכאות התובע לתשלום דמי הבראה? זכאות התובע לתשלום פדיון חופשה? נסיבות סיום עבודת התובע- האם פוטר או התפטר? כפוף לכך זכאות התובע לפצויי פיטורים ולחילופין להשלמת הפרשות לקופת פיצויים.

מר קינד הסביר בעדותו בבית הדין כי הוסכם בין הצדדים כי שכר התובע יכלול תשלום בגין נסיעות וכי בתחילת תקופת העבודה, התובע התגורר במזרח ירושלים והגיע לעבודה (בגבעון) ברכבו הפרטי ולכן הסכומים שפורטו בתלוש המשכורת היו גבוהים (כ-1,500 נטו כמפורט בתלושי המשכורת) שכן המטרה היתה לבטא "הישתתפות בהוצאות רכב" של התובע והשינויים שחלו בסכומים שפורטו בתלושי המשכורת לקחו בחשבון את שינוי מקום המגורים של התובע ממזרח ירושלים לבית חנינא ובהמשך לקלנדיה (עמוד 22, שורות 8 עד עמוד 23, שורה 21).

...

סוף דבר התביעה נדחית ברובה.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 3,603 ₪ בגין הפרשות לפנסיה בחסר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.15 ועד לתשלום בפועל.

בשים לב לפער שבין סכום התביעה לסכום שנפסק, החלטנו לחייב את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪.

עם זאת שוכנענו כי העובדת הוכיחה את זכאותה להוצאות נסיעה מכוח צו ההרחבה הכללי, ומשכך ראוי לקבל את ערעורה ברכיב זה. בית הדין האיזורי קבע כי העובדת לא הוכיחה שמקום מגוריה מרוחק ממקום העבודה באופן המחייב הזקקות לתחבורה.

עם זאת, עיון בחומר הראיות מלמד כי העובדת ציינה במפורש בתצהירה כי היא מתגוררת בשועפאט ומשכך זקוקה לתחבורה ציבורית או רכב פרטי לצורך הגעה למקום העבודה (סעיף 36).

ערעור העובדת מתקבל בחלקו, ועל המעסיקה לשלם לה סך נוסף (מעבר לסכומים שנפסקו על ידי בית הדין האיזורי) של 20,664 ₪ בגין הוצאות נסיעה, בצרוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

...

בנסיבות המקרה שלפנינו, אין צורך להכריע בשאלה אם הפיצול ראוי היה מלכתחילה אם לאו, וזאת שכן שוכנענו כי אין מקום להחזיר את הגלגל אחורנית ולבטל את הדיון שנערך והסתיים בבית הדין האזורי.

אשר לטענה כי השכר שסוכם עם העובדת בהסכם העסקתה הוא שכר "כולל", אין לנו אלא להפנות להנמקתו של בית הדין האזורי בקשר לכך, המקובלת עלינו.

בהתאם, שוכנענו כי העובדת הוכיחה את זכאותה להחזר הוצאות נסיעה מכוח צו ההרחבה הכללי.

אשר לערעור העובדת המתייחס להוצאות משפט - לא מצאנו הצדקה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בקשר לכך.

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, ערעור המעסיקה נדחה.

] מעיון ברשומי הנוכחות ותלושי השכר עולה כי לאורך כל תקופת העבודה, לא שילמה הנתבעת את מלוא התוספת בגין עבודה בשעות נוספות ומנוחה שבועית: כך למשל, הנתבעת רשמה את מלוא שעות העבודה ביום שישי בבוקר כשעות בתעריף רגיל, על אף שעבד בשאר ימי השבוע 40 שעות רגילות, כאשר היה עליה לשלם תעריף רגיל רק עבור שלוש שעות ראשונות בבוקר יום שישי ותוספת שעות נוספות החל מהשעה הרביעית ביום שישי.

מנגד, הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח את הוצאות הנסיעה בפועל וכי לא הייתה חייבת לשלם לו הוצאות נסיעה ברכבו הפרטי שכן קיימת תחבורה ציבורית בין מקום מגוריו לטבעון, והתובע בחר לנסוע ברכבו הפרטי על-פי שיקול דעתו.

התובע נסע לעבודה ברכב פרטי,[footnoteRef:11] כאשר מקובל עלינו כי בחירתו של התובע לנסוע ברכב ולא בתחבורה ציבורית נובעת מדלות קוי התחבורה הציבורית בין כפרו לבין מקום העבודה: "אם אני נוסע באוטובוס מכעבייה קו 12 לצומת נהלל, אין לי מכעבייה לחיפה. צריך לעלות על אוטובוס 331 לצומת טבעון ומשם לקחת עוד אוטובוס, כל זה 45 דקות עד שעה ואני צריך להיות בזמן בתחנה, בגלל זה השתמשתי ברכב שלי".[footnoteRef:12] עם זאת, אין די בשכנוע כי היה על התובע להעזר ברכבו הפרטי.

...

נוכח האמור לעיל, ובשים לב לנסיבות העניין לרבות תקופת עבודתו של התובע, התנהלות הנתבעת וההלכה הפסוקה בעניין זה, מצאנו כי יש להעמיד את הפיצוי בגין חוסר תום לב בקיום החוזה על סך של 8,000 ₪.

] סוף דבר על יסוד כך האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: פיצויי בגין הפרשות לפנסיה 8,464 ₪ קרן השתלמות 6,617 ₪ שעות נוספות 18,209 ₪ פדיון חופשה 2,508 ₪ דמי הבראה 8,596 ₪ דמי חגים 7,296 ₪ החזר ניכויים 140 ₪ פיצויי פיטורים 27,477 ₪ פיצוי בגין הפרת חוזה 8,000 ₪ לסכומים המפורטים בסעיף 87 לעיל יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.1.2018 ועד למועד התשלום בפועל.

באשר להוצאות, נוכח הסכומים שנפסקו לתובע ומאחר ומרבית רכיבי התביעה התקבלו, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ והוצאות שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

כאמור התובע העיד כי הרכב משמש את חייו הפרטיים, היה בחניה הפרטית שלו גם בתקופה שלאחר התאונה בה לא עבד, אך יחד עם זאת משמש אותו גם לצרכי עבודה (סעיף 12ג לתצהיר התובע), לא הוצגה לי חלוקה מסודרת של השמוש ברכב מבחינת זמן פרטי/זמן עבודה, ולכן אני סבור שחלוקה בשיעור של 50% משווי הרכב מהוה יחס ראוי והולם, בין אובדן אמיתי של ההטבה הפרטית, לבין חלק שכל מעביד היה מספק לו, קרי החזר הוצאות במסגרת העבודה, בין אם להגיע לעבודה (נסיעות), ובין אם להגיע לאתר בו אמורה להתבצע העבודה (החלפת מזגן).

עיון בפסק הדין מלמד כי בית המשפט העליון דן שם בנושא הזכויות הסוציאליות, ולא בנושא בסיס השכר, כאשר ישנה מצד אחד אמירה כי : "נוסף על השכר המשתלם לעובד, מקובל שהמעביד מעניק לו הטבות נוספות שוות כסף. במקומות עבודה רבים מוסדר הדבר בהסכמים קבוציים, ולעתים, בחוזים מיוחדים..." (סעיף 4) אולם מצד שני אומר כי : "...דוגמה לתנאי סוצאלי כזה היא הוצאות נסיעה המשולמות לעובד ואלה משמשות אותו לנסיעה לעבודה. אם מנימוקים התלויים בתאונה חדל העובד לעבוד, אין לחשב במסגרת הפסדיו את התשלום בעבור הוצאות הנסיעה. תשלום זה כיסה הוצאות בפועל, ולא הגדיל את הכנסתו של העובד." (ההדגשה אינה במקור – י.ס.).

...

להלן אבחן את יסודות עוולת הרשלנות, אך לפני כן אעיר כי איני מקבל את טענת התובע (סעיף 7 לכתב התביעה) לפיה חל בענייננו סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

וכך גם בענייננו, מדובר כאמור בהרמת משקל של כ-30 ק"ג לגובה של מספר ס"מ, לצורך החלפת מדחס, מדובר בעבודת כפיים, לפיכך אני קובע כי בנסיבות אלה הנתבעת לא העמידה את התובע לפני סיכון בלתי סביר, ולכן לא קיימת חובת זהירות קונקרטית.

סוף דבר: התביעה נדחית הן מהטעם שלא מתקיימת עוולת הרשלנות, וליתר דיוק לא קיימת חובת זהירות קונקרטית ולא ברור כיצד היא הופרה, והן מהטעם שאם הייתה אחריות, אזי לאור שיעור האשם התורם וחישוב הנזק, התביעה הייתה נבלעת.

התובע ישלם לחברת הביטוח – הנתבעת מס' 2 - הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהיום לידי בא כוחה, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

כמו כן אני מורה על השבת פיקדון העדים שנותר במזכירות בית המשפט לידי התובע, באמצעות ב"כ. זכות ערעור כדין.

בהתאם לחומר הראיות, המדובר היה ברכב פרטי אשר נקנה מכספי החברה וכלל ההוצאות, כולל ביטוח והוצאות נסיעה שולמו מכספי המנוח.

הוכח כי השמוש שעשה המנוח ברכב לצרכי העבודה היה מיגוון וחיוני לצרכי העבודה– גביית כספים, הגעה לבנקים, החלפת ציוד וכיו"ב. בהודעה לחוקר הנתבע ציין אבנר כי בחורף מחודש נובמבר עד מרץ המנוח היה עובד מהבוקר עד הערב כאשר בבוקר היה יוצא מביתו למקום חניית המשאית, מחנה את רכבו הפרטי שם ויוצא לדרך לחלוקת הדלק כאשר הוא נתן שירות ל- 90% מהלקוחות באיזור המרכז (עמ' 2 להודעה לחוקר הנתבע).

...

כללו של דבר – שוכנענו כי התאונה אשר אירעה למנוח ובה מצא את מותו בנסיבות טראגיות התרחשה עקב עבודתו.

מצאנו כי הוכחה זיקה הדוקה בין הרכב הפרטי ששימש את המנוח לצרכי עבודתו אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, אף בבוקר יום התאונה בו עסק המנוח בפעולות גבייה באמצעות הרכב החליפי שניתן לו. ההגעה למוסך נדרשה לצורך השבת רכבו החליפי וקבלת רכבו מתיקון ומשכך, יש להכיר בתאונה כתאונת עבודה.

מכל הטעמים המפורטים לעיל – התביעה מתקבלת.