לטענתו, טענת הנתבעת כי הוא זכאי למיכסת ימי מחלה של 90 ימים, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם האישי שלו, הקובע כי הוא יהיה זכאי לימי מחלה "כמקובל בחברה ועל פי החוק". לעובדים בותקו ובמעמדו, נקבעה זכאות לצבירת ימי מחלה ללא מיגבלת ימים ולא רק 90 ימים.
אלא שלטענת הנתבעת כפי שפורטה בתצהירו של פאר, הזכאות לדמי מחלה בהסכם הקבוצי נתונה למשא ומתן, כך שישנם עובדי דור א כמו התובע שויתרו על הזכות הזו במעבר להסכם הקבוצי וישנם עובדים שהעובדים היתעקשו וזה ניכנס להסכם האישי שלהם, אולם ויתרו על זכויות אחרות, לדוגמה גובה השכר.
עיון בתעודות המחלה שצרף כנספח 9 לכתב התביעה מלמדות על ניצול של מעבר ל-90 ימי מחלה ולכן אין מקום להשיב לתובע את ימי החופשה ששולמו לו (וראו גם סעיפים 274-276 בסיכומי הנתבעת).
...
בשל כל האמור לעיל, עתר לתשלום הרכיבים הבאים:
לאור פיטוריו שלא כדין וללא שימוע טען כי הוא זכאי לפיצוי על עצם המעשה, כאשר הנתבעת התעקשה לזמנו לשימוע שוב ושוב בזמן מחלה מאושרת, עת שהה בחופשת מחלה עוד לפני הזימון לשימוע ולבסוף פיטרה אותו בעודו שוהה במחלה.
לאחר שבחנו טענות הצדדים הראיות והעדויות שנשמעו בפנינו, הגענו למסקנה כי דין טענת הקיזוז להתקבל.
טענת התובע בסיכומיו כאילו מדובר בטענה קטנונית הנוגדת את המקובל בנתבעת, אינה מקובלת עלינו (סעיפים 70-71 בסיכומי התובע), שכן לא ניתן להכשיר "עוול בעוול". בכל אופן, הסבירה הנתבעת כי אפשרות זו ניתנה לעובדים חולי סרטן או קטועי גפיים (סעיפים 289-290 בסיכומי הנתבעת) ואנו מקבלים הסבר הנתבעת.
סוף דבר
לאור כל המפורט לעיל, על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים מוגדלים בסך 1,129,805 ₪.
