להלן נימוקיי;
תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי הישנות קבעו כי בית משפט רשאי לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן. במקומן של התקנות הישנות באו תקנות 41-43 לתקנות החדשות (התשע"ט-2018), שנוקבות בעילות לסילוק תובענות על הסף, ומטרתן זהה (ראו: רע"א 6953/20 נת"ע נתיבי תחבורה ערוניים להסעת המונים בע"מ נ' לזר - ב.י. מדידות הנדסיות בע"מ (05/01/2021); ת"א (מרכז) 32138-06-20 עליזה זרדב נ' אליהו אלגאלי (18/02/2021) שם נקבע: "כניסת אותן תקנות חדשות לתוקף, אינה מאיינת את ההלכה הפסוקה שנקבעה ... לאורך השנים").
...
בפסיקה נוספת של בית המשפט העליון בע"א 2602/21 בן חמו נ' ליימן שליסל בע"מ (20/12/2021) נקבע כי "... בהינתן שמחיקת תובענה אינה יוצרת מעשה בית-דין ...אזי השימוש בכלי של מחיקת תובענה אינו נחשב לדרמטי במידה כזו שיש להפעילו רק במקרים קיצוניים או כאשר 'כלו כל הקיצין'".
בענייננו, מסקנתי היא כי מדובר במקרה מובהק אשר מצדיק סילוק התביעה על הסף בדרך של מחיקתה בהעדר עילה.
כך למשל נפסק בת"א (מח' ת"א) 723/81 אברמנטו נ' אברמנטו, פ''ד תשמ"ד(3) 384:
"אין חולק, כי במקרה דנן אין (ל)תובעת זכות חפצית בחנויות, אלא זכות אובליגטורית בלבד... התוצאה היא, כי התובעת אינה יכולה לתבוע לעצמה מכוח זכותה האובליגטורית זכויות שהחוק מייחד אותן לבעל זכות תפצית-קניינית במקרקעין. במקרה זה, תובעת האשה מבעלה דמי שימוש ראויים בחנויות, כשלעצמה נסמכת תביעתה על הוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין, שעל-פיה "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים לפי חלקיהם במקרקעין שכר ראוי בעד השימוש". אין ספק שהדברים אמורים בזכות לשכר ראוי לטובתו של שותף שיש לו זכות חפצית קניינית במקרקעין, ולא "שותף" שכל זכותו אינה אלא זכות אובליגטורית-אישית.
סוף דבר
התביעה כנגד הנתבעים נמחקת בזאת מחוסר עילה, בהתאם לסמכותי על פי תקנה 41(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018
חרף התוצאה אליה הגעתי, חרף הקבוע בתקנות והרבה לפנים משורת הדין, אינני עושה צו להוצאות.