תקנות התעבורה החלות על אופנועים ותלת אופנועים

בכתב תביעתו טוען התובע כי האחריות לקרות התאונה חלה על נהג האופנוע אשר עקף את המונית מימין ופגע בדלת הימינית האחורית של המונית כאשר הנוסעת שעלתה למונית לא הספיקה לסגור את הדלת.

גם תקנה 122 לתקנות התעבורה, אוסרת זאת בזו הלשון: "הרוכב על אופנוע או תלת-אופנוע לא יסע בצידו של רכב אחר, לרבות אופניים או אופנוע, אלא כדי לעקפו או לעבור על פניו כדין" נכון, היה זה נהג המונית שסטה ימינה לנתיב הנסיעה עליו הוסע האופנוע ולא האופנוע אשר הוסע במקביל למונית.

...

מה גם שסבורני כי תיקון מסוג זה לא מחייב עמידה במשך יום עבודה שלם.

אשר על כן, התביעות מתקבלות חלקית, כפי האמור בפתח סעיף 6 לעיל ובכפוף לסכומי התביעה המאושרים לפי סעיף 6.9 לעיל.

התביעה העיקרית הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים: 7.1.

"רכב מנועי"- רכב המונע בכוח מיכאני בכל צורה שהיא, לרבות תלת אופנוע ואופנוע עם רכב צדי או עם גרור או בלעדיהם ולמעט רכב הנגרר על ידי רכב מנועי".

רצף פעולות אלו מצביע על כך שהנאשם עשה שימוש במלגזה כרכב ועל כן, פקודת התעבורה ותקנות התעבורה חלות בענייננו, והסמכות העניינית נתונה לבית המשפט זה. שדה הראיה בהתאם לדו"ח חקירת תאונת עבודה (ת/11) אותו ערכה והגישה עת/1, ציינה העדה בפרק 7.4 לדו"ח, כי בחבילות פלטות העץ שהיו על המשאית היו פלטות עץ אורן, באורך של כ- 2.5 מטרים וברוחב של כ- 1.25 מטרים.

...

בחינת שרשרת הפעולות בהתאם לנסיבות המקרה מובילה למסקנה, כי מדובר בשימוש ברכב.

"בנקודה זו אציין, כי לא מצאתי ממש בטענותיו של המערער בדבר מחדלי חקירה או נזק ראייתי שנגרם לו בעטיים. "אכן, המשטרה אמורה לערוך חקירה מלאה ויסודית ככל שניתן. אולם המשטרה אינה אמורה, ואינה מסוגלת, לערוך חקירה מושלמת בכל מקרה. זוהי המציאות: גם המשטרה חייבת לפעול במסגרת משאבים מוגבלים ולפי סדרי עדיפויות. משום כך, אם הגיעה למסקנה כי יש בידה די ראיות כדי לתת תמונת אמת ולהוכיח לכאורה את האישום, ובעבירות חמורות נדרש שמסקנה זאת תהיה מקובלת גם על פרקליטות המדינה... היא אינה חייבת להמשיך בחקירה עד שתהיה מושלמת. אכן, המשטרה והפרקליטות צריכות להיות מודעות היטב לחובתן... ולהשתכנע בעצמן כי הגיעו לחקר האמת, עד שהן מסיימות את החקירה, והן ודאי מודעות לכך שאם הראיות שנאספו לא יספיקו להוכחת האישום מעבר לספק סביר, הנאשם יזוכה. מכל מקום, במשפט פלילי השאלה שבפני בית המשפט היא, לא אם אפשר וראוי היה לעשות עוד צעדי חקירה אלה או אחרים, אלא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר" (ע"פ 5741/98 עלי נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (10.6.1999))".

וכך נקבע בע"פ 29/79 יחזקאל עזרא סלמאן נ' מדינת ישראל: "אין התביעה הכללית חייבת להוכיח את אשמתו של הנאשם עד כדי בטחון מוחלט ולשלול כל ספק, אפילו הוא תיאורטי גרידא. חובתה לשכנע את בית המשפט מעבר לספק סביר, ומערכת משפט תקינה לא תוכל להתחשב בספקות שאין מאחוריהם אלא פלפול ריק".  ו בע"פ 5302/03 מדינת ישראל נ' טל יצחק: "כידוע, הלכה היא שהתביעה נדרשת להוכיח את אשמתו של נאשם מעבר לספק סביר, ולפיכך היא אינה נדרשת להפריך את ספק, ובוודאי לא כזה שבסיסו בהרהורי לב או  בתיאוריה שלא הוכחה". ודברי פרופ' א' הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, עמ' 212: "גם המידה הנדרשת במשפט הפלילי אינה חייבת להגיע עד כדי הוכחה מלאה ובטוחה במאת האחוזים- אם דבר כזה בכלל אפשרי. על התובע לשכנע מעבר לכל ספק סביר אך לא מעבר לכל ספק שהוא, אף אם רחוק הוא ביותר ובלתי מתקבל, על הדעת". סוף דבר לאור האמור לעיל, הנני מזכה את הנאשם מעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה- עבירה לפי סעיף 10(א) בפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א- 1961.

אשר על כן ובהיות הנגרר רכב בעל רשוי וביטוח חובה הנוסע אחת לכמה ימים וחוזר למקום חנייתו, הרי שסעיף האישום המיוחס לו אינו מתאים ואיננו חל על הסיטואציה העובדתית הנדונה, דהיינו חנייה של רכב.

בהמשך, הפנו שופטי בג"צ אל דברי כב' השופט זמיר בע"פ 1160/99 איתי כהן נ' מדינת ישראל בכל הנוגע לקושי שבהגשת כתבי אישום בגין חניה במקום אסור מכוח חוק עזר שמירת ניקיון בתל-אביב, בשעה שחניה במקום אסור הוגדרה כעבירה בתקנה 72(א) לתקנות התעבורה ובסעיף 6 לחוק עזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו) שהן הוראות מפורשות וברורות לענין חניה: "...מן הראוי היה שבאי-כח היועץ המשפטי לממשלה בעריית

סעיף 1 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] מגדיר "רכב מנועי" כ"רכב המונע בכוח מיכאני מכל צורה שהיא, ולרבות תלת אופנוע ואופנוע עם רכב צדי או עם גרור או בלעדיהם ולמעט רכב הנגרר על ידי רכב מנועי".

...

מאחר שטענת הנאשם בדבר חוסר סמכות הפקח ליתן את הדו"ח כבר נדונה ונדחתה על ידי בתיק אחר בו הוגש כנגד רעייתו כתב אישום בגין עבירה של חניה בתחום תחנת אוטובוסים (תיק ח"נ 59907-05-17), ומכיוון שהנאשם הצהיר כי גם במקרה זה טענותיו זהות לאלה שהועלו מטעמו בתיק הקודם, אזי אינני מתכוונת לשוב ולדון בה מחדש ואני מחליטה לדחותה על הסף.

מכל מקום ומפני כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את טענת הנאשם לפיה עובדות כתב האישום אינן מגלות עבירה ואני מורה לו להודיע לבית המשפט, לכל המאוחר עד ליום 31.8.18 האם הוא מודה בביצוע העבירה המיוחסת לו ומתכוון לשלם את הקנס הקבוע לצידה, או שמא מבקש הוא להישפט בגינה.

בעיניינו חלה תקנה 122 לתקנות התעבורה שזו לשונה: ". הרוכב על אופנוע או תלת-אופנוע לא יסע בצידו של רכב אחר, לרבות אופניים או אופנוע, אלא כדי לעקפו או לעבור על פניו כדין.". לטעמי, אין משגה בדרך שבה נסעה התובעת לצד רכבה של הנתבעת 1 עת עסקינן בכביש חד סיטרי בעניינינו ובאופנוע הרוכב לצד רכב פרטי.

...

אשר על כן, ולאור כל הנימוקים שפורטו לעיל, אני קובע כי האחריות לתאונה מוטלת במחציתה על הנתבעת 1 ומחציתה על התובעת.

הנתבעות מבקשות בסיכומיהן לדחות את התביעה מהטעם שאין די באסמכתא שצורפה בכדי להרים את נטל הראייה להוכחת נזקיה של התובעת ועל כן יש לדחות את התביעה.

אין בידי לקבל עמדתן זו של הנתבעות.

סוף דבר אשר על כן, ולאור כל הנימוקים שפורטו לעיל אני מורה כי הנתבעים ישלמו לתובעת מחצית מסך הנזק הישיר בלבד בסך 2,009 ₪ (יודגש כי התובעת אינה תובעת במסגרת תביעה זו אלא את הנזק הישיר כסכום שבו נפתחה התביעה וכתב תביעתה, ללא עלות השמאי מטעמה), בצירוף הוצאות משפט ע"ס 1,000 ₪ וכן אגרת בית משפט ששולמה עם פתיחת התיק וזאת בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו סכומים אלה הפרשי ריבית והצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל.

תקנה 122 לתקנות התעבורה (להלן: "תקנות התעבורה") קובעת: "הרוכב על אופנוע או תלת-אופנוע לא יסע בצידו של רכב אחר, לרבות אופניים או אופנוע, אלא כדי לעקפו או לעבור על פניו כדין." בנסיבות העניין, אמנם, הסיבה שהתובע רצה לנסוע מימינה של המונית היא כדי לעקוף אותה.

כך, למעשה, הפר התובע את הוראת את תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 הקובעת: "נוהג רכב לא יעקוף רכב, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשכת הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא." מכאן, שעיקר האחריות לתאונה חל על התובע.

...

לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים המעורבים בתאונה והתרשמתי מהן באופן בלתי אמצעי, הגעתי למסקנה כי שני נהגי כלי הרכב התרשלו זה כלפי זה. ברם, מידת רשלנותו של התובע הנה גדולה יותר מאשר נהג המונית.

אני מקבל את גרסתו של נהג המונית, לפיה נסע עם המונית על הנתיב הימיני ביותר בכביש.

סבורני כי היה על נהג המונית להיות ער למתרחש סביבו, היה עליו לנקוט משנה זהירות בבואו לסטות ימינה ולהבחין באופנוע המגיח מימינו.