תקנה 513 לתקסד"א: חישוב הוצאות משפט סבירות

מלשון תקנה 513 לתקסד"א עולה כי מקום בו הוטלו בהחלטה הוצאות "מבלי לפרש את סכומן" אזי זכאי בעל הדין אשר לטובתו נפסקו ההוצאות להוצאות המנויות בסעיף קטן (1), אשר קביעת שיעורן נעשית על פי החומר שבתיק ("חישוב טכני"), ובנוסף ועל פי סעיף קטן (2) מוסמך רשם בית המשפט לשום את "שאר הוצאות המשפט" ובילבד שאלו היו "סבירות ודרושות לניהול המשפט" (ר': רע"א 2993/04 בנק המזרחי המאוחד נ' לונדנר, פ"ד נח(5) 49, 52-53 (2004); רע"א 519/08 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' עוואד , פסקה 10 [פורסם בנבו] (19.8.2010)).

...

מקובלת עלי עמדת התובעת בסע' 3 לתשובתה , המעוגנת במילות פסה"ד, לפיה אין ליתן פרשנות מצמצמת לסע' 13(ב) הנ"ל. ניכר כי ביהמ"ש התכוון לזכות את התובעת ב-"הוצאות המשפט" ( שזהו העקרון הבסיסי ) והוא אף מצא לציין כי אלו כוללות ("כולל") גם את ההוצאות המסוימות שמנה .

המסגרת הנורמאטיבית נושא שומת הוצאות משפט מוסדר בתקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, שכותרתה "חישוב הוצאות" ושזה לשונה: הטיל בית המשפט או הרשם הוצאות משפט מבלי לפרש את סכומן, יהא סכום הוצאות המשפט צרופם של אלה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם הוראה אחרת:חישו (1) אגרות בית המשפט, הוצאות רישום של פרוטוקול בית המשפט, העתקתו או צילומו, דמי המצאת כתב בי-דין לפי תקנה 475א, מס בולים, שכר בטלה של עדים, שכר רופאים ומומחים אחרים, דמי לינה ודמי נסיעה של אלה בישראל וכל הוצאה אחרת הרשומה כדין בתיק התובענה — כפי שקבע המזכיר הראשי של בית המשפט לפי החומר שבתיק, בלי צורך בבקשה ושלא בפני בעלי הדין; תק' (2) שאר הוצאות המשפט כפי ששם הרשם, לפי בקשה בכתב או בעל פה ולאחר שנתן לבעלי הדין היזדמנות להשמיע טענותיהם, אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט.

...

עובדות והליכים רלוונטיים ביום 24/8/15 הוגשה הבקשה הנ"ל מטעם הנתבעות, המלווה באסמכתאות, ובה נטען, כי ביום 7/7/15 נתן בית המשפט פסק דין הדוחה את התביעה בהליך זה וחייב את התובע לשלם לנתבעות שכ"ט עו"ד והוצאות משפט כפי שנזכר בע"מ 6 לפסה"ד, בו קבע ביהמ"ש "התובע ישלם לנתבעות את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪". עוד נטען בבקשה, כי מפסה"ד עולה בבירור שביהמ"ש הטיל הוצאות באופן נפרד משכ"ט עו"ד אך לא פרש ופירט את סכום ההוצאות ועל כן מוגשת בקשה זו לשומת הוצאות.

מאחר שנטל ההוכחה רובץ בבקשה זו על הנתבעות ולאחר עיון בבקשה, בתצהיר ובצרופות הבקשה, אני קובע שדין הבקשה להתקבל.

לסיכום בקשת הנתבעות לשומת הוצאותיהן מתקבלת, כך שהתובע מחויב לשלם לנתבעות את ההוצאות הבאות (בנוסף לרכיב שכ"ט עו"ד כאמור בפסה"ד): · הוצאות בגין חו"ד מומחה רפואי- 4,130 ₪.

החלטתי זו תישלח לצדדים בדואר רשום.

דיון במוקד דיוננו עומדת תקנה 513 לתקסד"א, שכותרתה "חישוב הוצאות", הקובעת: "הטיל בית המשפט או הרשם הוצאות משפט מבלי לפרש את סכומן, יהא סכום הוצאות המשפט צרופם של אלה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם הוראה אחרת:

בכך אכן יישמה את תקנה 513(2) לתקסד"א המקנה לרשם סמכות מפורשת לשום רק הוצאות סבירות שדרושות לניהול המשפט.

...

טענות הצדדים לטענת המערערים, מאחר שבסופו של דבר נפסק לטובת המשיבים סכום הנמוך בהרבה מסכום התביעה ה"מנופחת", שהוגשה מלכתחילה, ואף הגדילו את סכום התביעה ללא הצדקה, היה על הרשמת להביא זאת בחשבון ולפסוק תשלום אגרה לפי הסכום שנפסק בסופו של דבר, ולא בהתאם לסכום הגבוה שננקב בתביעה.

לא זו אף זו, תקנה 518 לתקסד"א, שכותרתה "בדיקת שומה", ושממוקמת באותו הפרק שבו ממוקמת תקנה 513, קובעת: "518. (א) בעל דין הרואה עצמו מקופח על ידי קביעת המזכיר הראשי של בית המשפט לפי תקנה 513(1), רשאי לבקש, תוך שבוע מיום הקביעה, שהרשם יבדוק אותה...". מהתקנה הנ"ל עולה שהמחוקק מכנה את קביעת ההוצאות הטכנית לפי תקנה 513(1), שיכולה להיעשות גם ע"י המזכיר הראשי של ביהמ"ש, במילה "שומה". מסקנה זו נלמדת מכותרת הסעיף שהיא: "בדיקת שומה", ולא למשל "בדיקת קביעת ההוצאות". זאת למרות שבקביעת המזכיר הראשי לפי תקנה 513(1) אין אלמנט שומה או הערכה, אלא קביעה טכנית בלבד של הסכום שרשום בתיק ביהמ"ש ששולם בפועל ע"י יוזם ההליך.

גם הבסיס לחיוב בדין היה שונה, וגם הסכומים שנפסקו בסופו של דבר בפסק הדין לגבי כל אחד משלושת הנתבעים הם שונים.

סיכום לאור כל האמור לעיל, במצטבר, אני דוחה את הערעור.

הוצאות משפט אחרות הנכללות בגידרה של תקנת מישנה (2) הן ענין לשיקול דעת הרשם, ונתונות להחלטתו לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, בהתאם למידת סבירותן ונחיצותן לניהול המשפט.

כן נתבקש על ידו עיכוב ביצוע פסק הדין לענין תשלום ההוצאות בשל קושי, כדבריו, לגבות כספים מן המשיבים, אשר לדבריו, "אינם בעלי איתנות פינאנסית מוכחת". אין מקום להענות לבקשת רשות ערעור זו. צדקו הערכאות דלמטה בפרשנות שנתנו לתקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, על רקע פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אשר הורה כי התובעים זכאים להוצאותיהם, אותם ישום הרשם.

לפיכך, יש לפעול על פי תקנות מישנה (1) ו-(2) – קרי: ההוצאות המנויות בתקנת מישנה(1) עומדות לחישוב טכני בידי מזכיר בית המשפט או בידי הרשם מכח סמכויותיו על פי סעיף 105(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984.

...

בערעורו טען כי יש להבחין בין סמכותו של רשם לבין סמכותו של מזכיר ראשי לעניין שומת הוצאות, וכי יש מקום לפרש את דברי בית המשפט בסיפא לפסק דינו כמכוונים להעניק לרשם סמכות שבשיקול דעת, שבכללה סמכות להפחית הוצאות שהוצאו בגין תביעה שראשי נזק עיקריים שנכללו בה נדחו בסופו של דבר.

על יסוד האמור, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

כמו-כן, צווה בית המשפט על הנתבעות לשלם לתובעות שכר טירחת עו"ד, וכן "יציאות המשפט שתישאנה הפרישי הצמדה וריבית כחוק, מיום הוצאתן". חישוב הוצאות המשפט שהוצאו על ידי המבקשת נערך על ידי המזכיר הראשי של בית המשפט המחוזי בחיפה, כאמור בתקנה 513(1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984- (להלן: התקנות), ונקבע בצו.

לטענתה, "אין זה סביר כי יהיה עליה לשלם את מלוא סכום האגרה שנקבעה בהתאם לסכום כתב התביעה, כאשר הסכום שנפסק בפועל מהוה 10% בלבד מהסכום שנתבע...". ראש ההוצאה לפועל דחה את הבקשה בציינו כדלקמן: "... פסק הדין ברור ואינו מצריך פרשנות. יש לקרוא את הדברים כמות שהם. בית המשפט קבע כי על החייבת לשלם את יציאות המשפט. לא נקבע בשום מקום כי החייבת מחוייבת בתשלום חלק מיציאות המשפט. קביעת בית המשפט היא לתשלום מלוא היציאות ואין אני בר סמכות לקבוע אחרת." בענין זה, הגישה המשיבה ערעור לבית משפט קמא.

...

בית המשפט קמא קיבל את הערעור, ככל שהוא מתייחס לסוגית הוצאות המשפט, בפוסקו: "נחה דעתי, שהצדק עם החייבת, מאחר ואין זה מתקבל על הדעת שהחייבת צריכה לשלם את מלוא סכום האגרה המוערכת על פי הסכום שנתבקש בכתב התביעה, שכן במקרה דנן סכום זה לא היה פרופורציונלי לסכום שנפסק בפועל בפסק דין...". החלטה זו היא נשוא הבקשה הנוכחית.

התוצאה היא שפסק דינו של בית משפט קמא מתבטל, ככל שהוא נוגע לשאלת החיוב בהוצאות המשפט שהוטל בעקבות התביעה שהתנהלה בין המבקשת לבין המשיבה.