תקנה 44 לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 שעניינה פניית פרסה קובעת כי:
"44.(א) לא יפנה נוהג את רכבו כדי להסתובב ולנסוע בכיוון הנגדי (להלן - פניית פרסה), אלא בנסיבות שאין בהן הפרעה לתנועה או סיכון לעוברי דרך, ולא יפנה כאמור כשהוא מתקרב לעקומה או לפסגה תלולה או במקום שרכבו אינו נראה לעיני נוהג רכב אחר המתקרב מכל צד שהוא.
אפילו יהיה מי שיאמר כי מדובר בפרשנות שאינה מתיישבת עם לשון התקנה, שהרי הואיל ואין במקום פנייה שמאלה ומשכך לא היה צורך בסימון אפשרות של פנייה שמאלה על הכביש, הרי שלאור טיבו של הכביש כעולה מת/1, ביצוע פניית פרסה במקום - אסור הוא, לאור הוראות תקנה (א), שכן הדבר מהוה הפרעה לתנועה.
...
בכתב הגנתם טענו הנתבעים כי התאונה התרחשה עת ביצע רכב התובעת פניית פרסה במקום אסור; לצורך כך, כך נטען, נכנס רכב התובעת לנתיב נסיעת רכב הנתבעים ופגע בו. לאור האמור, טענו הנתבעים, האחריות לתאונה רובצת במלואה על התובעת ודין התביעה להידחות.
בנסיבות אלה, אם התאונה התרחשה לאחר שרכב התובעת כבר עצר, ואין כל עדות כי זה נסע בנסיעה מהירה עת נכנס לנתיב נסיעת רכב הנתבע, הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי רכב הנתבע צריך היה להיות במרחק מה מאחורי רכב התובעת.
בשים לב לאמור, לעובדה כי מחד רכב התובעת ביצע פרסה במקום אסור ומאידך כי לנתבע היתה אפשרות לאור העדויות, למנוע את התאונה ולמצער לצמצם את הנזקים, סבורני כי יש מקום ליחס לנהג התובעת אשם תורם בשיעור של 40%.
לאור האמור, אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סך 17,100 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
