תקנה 42 תאונה בכיכר עם שני נתיבים

יש מעט מאד מחלוקת בעובדות בין הנהגות, ועיקר הגנת הנתבעת – שלא היתה מבוטחת בעת התאונה – היא בשאלת פרשנות העובדות; כמו-כן, היא חולקת על מקצת מהנזקים שנקבעו בחוות-דעת השמאי, זאת בהתבסס על חוות-דעת נגדית, בה הועלה ספק לגבי 2 רכיבים שהוחלפו (מגן קדמי ופנס).

שני כלי הרכב הגיעו לכיכר מרח' הרברט סמואל, כשהתובעת 2 מתעתדת להמשיך "ישר" (לצאת ביציאה השניה, לרח' דוד שמעוני), ואילו הנתבעת מתעתדת לפנות ימינה (לצאת ביציאה הראשונה, להמשך כביש 4 צפונה).

בפועל, תקנות התעבורה אינן מתייחסות להסדרת תנועה במעגלי תנועה (למעט מתן זכות קדימה לרכב שבתוך מעגל התנועה, אם מוצב תמרור 303), וניתן להגיע למסקנות, בעקיפין, על יסוד תקנה 41 ותקנה 42, המסדירות פניה ימינה באופן כללי.

היגיון ההיתנהגות בכביש אף הוא מחייב, כי רכב המבקש לצאת ביציאה הראשונה במעגל תנועה, לאמור, לפנות ימינה, יעשה כן בנתיב החצוני בלבד, אלא אם מדובר במקום בו התנועה כולה, או רובה, זורמת לאותו כיוון, ושני הנתיבים מנקזים את כלי הרכב לכיוון הפניה ימינה (וגם אז, רק בזהירות מירבית).

...

לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 2 85% מהפסדיה המוכחים, דהיינו: 2,817 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד היום; ועוד אני קובע כי התובעת 2 זכאית לשיפוי בשיעור 85% מהפסדיה עבור הנחת העדר תביעות, ומתיר לה להגיש תביעה בגינו, אם לא ישולם לה השיפוי לפי דרישה, קודם להגשת תביעה.

עוד אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 1 85% מנזקיה המוכחים: 18,414 ₪, וכן את אגרת התביעה (מחצית ראשונה), כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד היום.

כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 1 את אגרת התביעה (מחצית שניה, ככל שהתובעת תחויב לשלמה), את שכר העד, מר דוד, כפי שנפסק, ושכ"ט עו"ד בסך 2,154 ₪ (בקביעת שכה"ט סטיתי כלפי מטה מהתעריף המינימלי המומלץ, נוכח הימשכות חקירתה הנגדית של הנתבעת, שעה שכבר יותר מאשר נרמז על ידי בית המשפט כי כבר אין בכך צורך ואין בכך כדי לחדש דבר, מקום בו אין כמעט מחלוקת בעובדה, וכן בשים לב לכך שאין מאחורי הנתבעת חברת ביטוח שתישא בעלויות המקובלות של ההליך המשפטי).

הנתבעים טוענים מנגד כי רכבם נסע בנתיב הפנימי מבין שניים בכיכר צומת דשנים והאוטובוס, אשר נסע בנתיב החצוני, סטה שמאלה מנתיב נסיעתו לנתיב נסיעת רכב הנתבעים וכתוצאה מכך נגרמה התאונה.

כעולה מהראיות שהובאו בפני, נסיעת הנתבע 1 הייתה בנגוד להוראות תקנה 40 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן – "התקנות"), האוסרת סטייה מנתיב נסיעה אם הדבר עשוי לגרום הפרעה או סיכון; וכן בנגוד להוראות תקנה 41 לתקנות, האוסרת פנייה כשלא ניתן לעשות זאת בביטחה ובלא להפריע לתנועה; וכן פעל בנגוד לתקנה 42 לתקנות, האוסרת פנייה ימינה שלא מסמוך לשפה הימנית של הכביש, או כאשר מצד ימין נמצא רכב אחר בתנועה.

...

בעניין זה אני מקבלת את גרסת התובעת ולפיה התאונה התרחשה בנתיב הימני, כאשר האוטובוס היה בנתיב הימני ואילו רכב הנתבעים אשר היה בנתיב השמאלי חצה את נתיבו של האוטובוס ואז קרתה הפגיעה, וזאת בניגוד לגרסת הנתבעים אשר טענו בכתב הגנתם ובתביעה שכנגד כי האוטובוס עקף את רכב הנתבעים מימין וסטה לנתיב השמאלי בו היה מצוי רכב הנתבעים.

סבורני כי הנתבע 1 לא היה ער דיו למתרחש במעגל התנועה, לא בעת כניסתו למעגל התנועה ולא טרם סטייתו ימינה מהנתיב הפנימי.

לאור כל האמור ואחריותם המשותפת של הנהגים לקרות התאונה, אני קובעת כאמור כי שני הצדדים אחראים במידה שווה להתרחשותה.

המשיבה בכתב הגנתה תארה את התאונה כך בסעיף 6.2: ".. עת נסע רכב הנתבעת במעגל תנועה בנתיבו כדין, או אז, לפתע הגיח רכב התובעת מצדו הימני של רכב הנתבעת בחוסר זהירות ו/או ללא שימת לב ו/או בנגוד לתקנות, סטה מנתיבו אל עבר נתיב נסיעת רכב הנתבעת, פגע ברכב הנתבעת, גרם לרכב הנתבעת לנזקים ולהתרחשות התאונה (להלן: "התאונה")".

המערערת טוענת בערעורה כי פסק הדין מנוגד לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") האוסרות על מעבר נתיב לפי תקנה 42 (פניה ימינה) וכן תקנה 40 ("סטיה מנתיב") הקובעת: "נהג רכב המתכוון לפנות ימינה, לא יפנה אלא כשהוא נמצא עד כמה שאפשר סמוך לשפה הימנית של הכביש ואין מצידו הימני רכב אחר בתנועה, ויפנה ימינה פניה חדה, זולת אם סומן אחרת על הכביש". נטען כי החיצים המסומנים בכביש מכוונים את הנהגים בכניסה לכיכר אך לא מסמנים את כווני היציאה מהכיכר ולכן טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי החיצים מסמנים את כווני היציאה.

ב"כ המערערת עמד על טענתו ולפיה נהג המשאית נסע בנתיב הנכון וטען לחלופין כי היה צריך לחלוק את האחריות לתאונה בין שני הנהגים.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) המקרה שלפנינו הוא אכן יוצא דופן, כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא.

ב) אלא שבמקרה דנן, מתקיימת הסיפא של תקנה 40 לתקנות התעבורה ואכן "סומן אחרת על הכביש". אינני מבינה לאשורו את הרציונל מאחורי אותו סימון בכניסה למעגל התנועה הספציפי אך הסימון קיים ומקובלת עלי טענת ב"כ המשיבה ולפיה סימון זה רלוונטי גם ליציאה מהכיכר – מעגל התנועה ולא רק לכניסה לכיכר – מעגל התנועה.

בנוגע לחלוקת אחריות בין נהגים לא מצאתי כי זהו המקרה החריג שבו תתערב ערכאת ערעור בעניין זה המסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ראה לעניין זה: ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה (4/1/09) בסעיף 84, רע"א 111/15 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ(20.4.15) לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחה הערעור.

מהעדויות והראיות, עליהן אין חולק, עולה התמונה הבאה: התאונה התרחשה בכיכר בעיר כרמיאל, כאשר רכב התובעת היה בנתיב הנסיעה הימני במעגל התנועה שכן היא נסעה מכיוון מזרח לכיוון מערב, היינו בנסיעה ישר במעגל התנועה, ורכב הנתבעות נסע במעגל התנועה לכיוון צפון אשר אליו הגיעה מכיוון דרום, ובשלב מסוים התנגשו הרכבים בעת הנסיעה במעגל התנועה.

" מהאמור לעיל עולה כי למעשה הפרה נהגת רכב הנתבעות את הוראת תקנה 41 לתקנות התעבורה, שזו לשונה: "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקוו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בביטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש." כמו כן, הפרה נהגת רכב הנתבעות את הוראת תקנה 42 לתקנות התעבורה הקובעת: "נוהג רכב המתכוון לפנות ימינה, לא יפנה אלא כשהוא נמצא עד כמה שאפשר סמוך לשפה הימנית של הכביש ואין בצידו הימני רכב אחר בתנועה, ויפנה ימינה פניה חדה, זולת אם סומן אחרת על פני הכביש." בהקשר זה, יפים לענייננו הדברים הבאים: "יש להסתכל על מעגל תנועה בין שני נתיבים ככביש ישר בין שני נתיבים. משמעותו של דבר כי מי שנוסע בנתיב הפנימי וסוטה ימינה חייב לוודא כי הדרך פנויה ורק אז לסטות ולצאת ממעגל התנועה." ראו: ת"ק (י-ם) 1263/10 מיכאלי נ' חזי ואח' (03.08.2010).

...

יחד עם זאת, חקירתם הנגדית של הצדדים והתרשמותי הישירה מעדותם מביאה אותי למסקנה כי שני הצדדים לא נהגו בזהירות הדרושה, אם כי מרבית האשמה לתאונה מוטלת על הנהגת ברכב הנתבעות.

תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה קובעת: "לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר... באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה ... בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך". יובהר, כי הגם שהגעתי למסקנה זו, אין פירוש הדבר כי נהגת התובעת היא הגורם לתאונה ואין לומר כי התנהגותה באי מניעת התאונה והקטנת נזקיה יש בה לשחרר את נהגת רכב הנתבעות מאחריותה לנהיגתה הרשלנית, אחריות אותה אני קובעת ב-70% לקרות התאונה; מובהר כי אין במסקנתי בדבר האשם התורם כדי להקים עילת תביעה עצמאית לטובת הנתבעות ו/או מהן.

סוף דבר: לאור כל האמור ובהתאם לחלוקת האחריות שקבעתי ולסכום הנזק עליו אין למעשה חולק אני קובעת כי הנתבעות, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת 70% מסכום התביעה, קרי סך 6,535.088 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 04.10.2022, ועד למועד התשלום בפועל.

לאור טיעוני הצדדים, ברור כי מדובר בתיק בו שתי גרסאות מנוגדות, אשר חלוקות ביניהן, לא רק באופן התרחשות התאונה והאשמה לה, אלא גם במיקום התאונה, קרי, האם קרתה ביציאה מהכיכר מקום בו שני הנתיבים מתמזגים, או בתוך הכיכר עצמה.

בהעדר כל סימון מיוחד בכיכר המדוברת, הרי שעל הנוסע בכיכר, כמו על הנוסע בכל כביש, חלים דיני התעבורה, הקובעים כי התנועה תעשה בדרך כלל בנתיב הימני, כי פנייה ימינה תעשה רק מחלקו הימני של הכביש, וכי סטיה מנתיב נסיעה תעשה רק אם הדבר לא עלול לגרום להפרעה או לסיכון (תקנות 35, 40 ו-42 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961).

...

בנוסף, לאחר שמיעת עדויות הצדדים ועיון בתמונות המקום שהוגשו לעיוני, הגעתי למסקנה כי הוצגו בפניי די ראיות על מנת להכריע בין הגרסאות, וכי כפות המאזניים נוטות לזכות גרסת הנתבע 1.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם הוצאות משפט בסך 350 ₪ לכל אחד מהנתבעים, בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.