תקנה 2 (ג) (1) היתר בנכס שהוא מקרקעי ישראל בבעלות המדינה

ייאמר כי הרישיון המותנה כולל תניות פטור גורפות המשחררות את המדינה מאחריות כלפי בעל הרישיון או כלפי צד שלישי (ס' 19.4 לרישיון המותנה.

חשוב לציין כי הגם שרמ"י היא בעלת זכות הבעלות במקרקעין, ניתן היתר הבניה ללא אישור רמ"י לבקשת ההיתר, בנגוד לתקנה 2ג1 לתקנות התיכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 (להלן: "תקנות התיכנון בקשה להיתר") לפיה "...לא יינתן היתר בנכס שהוא מקרקעי ישראל, אלא אם כן הודיע מינהל מקרקעי ישראל כי אינו מיתנגד לבקשה" (בהמשך בוטלה התקנה בק"ת 7682 מיום 4.7.2016).

ככל שהתובעות סברו כי יש אפשרות להבין שהסכם החכירה יכול להתיר בניית מתקן סולרי בשטח החווה, היה עליהן לוודא זאת עם רמ"י לפני שהחלו לעסוק בהקמת המתקן, וכדברי כבוד השופט רובינשטיין בפסק הדין: "יש לזכור כי גם בחכירה ארוכת טווח, יש בעל בית למקרקעין – המדינה, באמצעות המינהל" (פסק הדין בעירעור, עמ' 19).

...

כך פעלה גם באבן הדרך הנוגעת להיתר הבניה, שלגביו ביקשה כי ההיתר יופנה לשקמים (ולא לגלעד) וכי התובעות יציגו אישור של היועץ המשפטי של הוועדה המקומית שההיתר תואם את הוראות התב"ע. לכן, אין זאת אלא כי המסקנה מחייבת לקבוע כי רשות החשמל פעלה באופן סביר ועל פי החובות המנהליות הנדרשות ממנה עת אישרה את השלמת אבני הדרך, ואין בעובדה שהרשות לא מצאה את הפגם בהיתר הבניה שהציגו התובעות מאת הועדה המקומית כדי להטיל עליה אחריות.

לסיכום הדברים לאור כל האמור אני דוחה את התביעה.

כפי שהבהרתי ופירטתי אני סבורה כי דרך התנהלות התובעות היא זו שהביאה לכך שעומד לו מתקן סולארי כאבן שאין לה הופכין.

המשיבה ידעה מי בעל הנכס מהליכים קודמים והיה עליה למסור לו את הצוו בהתאם להוראות סעיף 226(ב) לחוק [המבקש התכוון לסעיף 226(א) – ע.ט.], בדרך שבה ממציאים כתבי בית דין.

עוד יצוין תחילה, כי לבקשה לא צורף תצהיר וזאת בנגוד לתקנה 2(ג) לתקנות התיכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), תש"ע-2010.

ממילא החלפת ריצוף הכוללת יציקה חדשה (כנטען על־ידי המבקש) מחייבת הוצאת היתר בהתאם לתקנה 1(2) לתקנות התיכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967, משום שמדובר בחציבה או חפירה, המשנים את פני הקרקע.

לעניין זה יוער כי ממילא צו הפסקת עבודה חל על כל העבודות בנכס, גם אם לחלקן יש היתר (למשל: רע"פ 3186/17 שוויקי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (28.5.2017)).

...

תמצית תגובת המשיבה המשיבה טענה בסמגרת תשובתה לבקשה כדלקמן: יש לדחות את הבקשה על הסף משום שלא צורף תצהיר של המבקש המפרט את זיקתו לנכס ומהי מידת הפגיעה לה הוא טוען.

סוף דבר המבקש כשל בהוכחת איזה מהתנאים הנדרשים בסעיף 229 לחוק לשם ביטול הצו המינהלי מושא דיוננו.

לפיכך הבקשה נדחית.

בכל הנוגע לשאלת ההוצאות, משהתקיים הליך מלא לרבות דיון הוכחות וסיכומים בכתב ולאחר שהבאתי בחשבון את האופן שבו נוהל הדיון (כמפורט לעיל), אני מחייב את המבקש בהוצאות המשיבה בסך של 6,000 ₪.

בבית המשפט העליון רע"א 5542/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג המבקש: **** גרונר נ ג ד המשיבים: 1. חנא גובראן פראן 2. ג'ורג גובראן פראן 3. מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל 4. אדיב בוטרוס שאהין 5. מיכאל בוטרוס שאהין 6. והיב בוטרוס שאהין 7. חנא בוטרוס שאהין בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום ,21.5.2023 בע"א 59999-06-20, 60011-06-20, וע"א 60720-06-20, שניתן על-ידי כבוד השופטים: ב' טאובר – סג"נ, ס' ג'יוסי וי' פרידמן; ובקשה לעיכוב ביצוע

לבד מן הטעות, אין חולק כי בעקבות פסק הדין לא בוצע כל שינוי במירשם המקרקעין, וכי עד לשנת 1998, לא נרשם מאן דהוא כבעלים של חלקה 83; צוין אך זאת, כי המקרקעין אינם מוסדרים, ומצויים "בסכסוך". בחלוף מספר שנים, בשנת 1991, במסגרת הקמת הישוב מנות בגליל המערבי (להלן: הישוב), נזקקה המשיבה 3, רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) לחלקה 83, בהיותה חלק מהשטח שיועד להקמת הישוב.

העסקה בוצעה לאחר שבני הזוג סוויסה הציגו לגרונר אישור רישום זכויות עדכני בנכס שהופק על-ידי רמ"י, שבוע קודם למועד הרכישה.

בנוסף, טוען גרונר, כי הבקשה מעוררת גם שאלה עקרונית, הנוגעת למעמדה של הסתמכות קונה על אישור זכויות מטעם רמ"י, לצורך תחולתה של תקנת השוק המעוגנת בסעיף 10 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין).

הניסיון לגזור גזרה שווה בין המירשם, לבין כל מיסמך אחר של גוף מנהלי המעיד על קיומן של זכויות – אינו עולה בקנה אחד עם פסיקת בית משפט זה. כידוע, מירשם המקרקעין הוא פרי הליכי הסדר, אשר נועדו ליצור 'לוח חלק' לגבי זכויות במקרקעין.

...

זאת בהתאם להלכה הידועה שנקבעה ברע"א 2267/95 היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד, פ"ד מט(3) 854, 864 (1995), המורה כי תחולת תקנת השוק המעוגנת בסעיף 10 לחוק המקרקעין, טעונה שכלול הקניין בדרך של רישום: "הגנת סעיף 10 לחוק המקרקעין מותנית ברישום הזכות במרשם המקרקעין, ובהיעדר רישום אין זכותם של הרוכשים נהנית מהגנת הסעיף". יוצא אפוא, כי משלא נרשמה זכותו של גרונר במרשם המקרקעין, ואף לא זכותו של כל גורם אחר מלבד משפחת פראן, הרי שהגנת סעיף 10 לחוק המקרקעין כלל לא יכולה לקום.

גם את טענתו של גרונר, לפיה יש לבכר בנסיבות העניין מתן סעד מן הצדק והיושר על פני שורת הדין, החלטתי לדחות.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.

בתום הבאת הראיות מטעם הצדדים ולאחר שמיעת סיכומי התובעת והנתבעים, ביקשה ב"כ התובעת רשות מבית המשפט להשיב לסיכומי הנתבעים והודיעה לפרוטוקול הדיון כהאי לישנא: "בעיניין נתבע 1 סיכמנו אני וחברי שלאור העובדה שהוא לא בעל הנכס אז כמובן שאני אמחוק אותו גם אמרתי בדיון הקודם באמת שאם הוא לא בעל הנכס אין בו צורך מה שכן טוב שהוא הגיע היום כי כל ההתנהלות עם חברת החשמל הייתה מולו אז כמובן שברור שאני אמחק אותו אני לא צריכה אותו " (הזמן שבין דקה 37:53 ל- 38:15 להקלטת הפרוטוקול).

כאמור לעיל, ב"כ הנתבעים הסכים למחיקת התובענה תוך שבקש לבוא על הוצאותיו, אם כי, אין בכך, כדי למנוע מבית המשפט לידון מיוזמתו בשאלה אם בנסיבות מקרה זה ראוי לדחות את התביעה תחת מחיקתה, כשם שבית המשפט רשאי לקבוע מיוזמתו תנאים לחידוש תובענה לאחר עתירה להפסקתה ללא בקשה מבעלי הדין (ראו נא: ע"א 3975/21 מדינת ישראל- משרד הבריאות נ' אי. סיג בע"מ, פסקה 11 לפסק הדין, (ניתן ביום 20.3.22) (להלן: "עניין משרד הבריאות")) זאת בשים לב, בין היתר, לאחריותו של בית המשפט על ניהול ההליך המשפטי כאמור בתקנה 3 לתקנות.

בעיניין משרד הבריאות עמד בית המשפט העליון על השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה להפסקת תובענה וחזר על כך גם בפסקי דין מאוחרים שניתנו לאחרונה (ראו נא: ע"א 8416/22 רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, (ניתן ביום 14.11.23); ע"א 3018/23 עו"ד רמי קוגן נ' פזי גרשון (ניתן ביום 14.11.23)).

מתן אפשרות לחידוש התובענה מהשלב שבו הופסקה בהתאם לתקנה 41(ג)(1) לתקנות יש בו כדי ליגרור את הנתבע להליך משפטי נוסף ומחודש עם כל הכרוך בך, כאשר לכל היותר העתירה שתהיה בפי התובעת היא למתן פסק דין על סמך הראיות שהוצגו והסיכומים שנשמעו לפניי.

לכך אוסיף, כי עקרונות היסוד של התקנות מנחות אותנו לקיים הליך משפטי ראוי והוגן (תקנה 2 לתקנות) ולשם כך, על המערכת השיפוטית ולאזן בין האינטרסים של בעלי הדין והאנטרס הצבורי (תקנה 5 לתקנות) כאשר האנטרס הצבורי כולל בין היתר קיומו של "דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חסכון במשאבי זמן ועלויות". דומה, כי דברים אלה נכונים ביתר שאת לאור מהות ההליך ואופיו שהנו הליך המתנהל בסדר דין מיוחד של דיון מהיר עליו חלות הוראות מיוחדות בהתאם לתקנות.

בסעיף 14 לכתב ההגנה, טענה הנתבעת כי "בנתה לפי היתר" (ההדגשה שלי- ס"ע) ובהמשך לכך בסעיף 15 לכתב ההגנה נטען כי "הנתבעים אף מציינים כי בנו לפי היתר בנייה" (ההדגשה שלי- ס"ע), כאשר בסעיפים 2 ו-4 לכתב ההגנה ביקש הנתבע לדחות את התביעה נגדו בטענה כי אין לו זכות "בנכס" המתואר בכתב התביעה וכי "אינו קשור למסכת העובדתית המתוארת בכתב התביעה". בשום שלב של ההליך לא התייחסה התובעת לחוסר הקוהרנטיות בטענות הנתבעים במסגרת כתב ההגנה.

...

בכל מקרה, ואף אם אניח לטובת התובעת כי עדות המתכנן לא נסתרה וכי אותו מסמך מהווה חלק מהיתר הבניה, הרי נוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל, כי התובעת כשלה בלהוכיח כי הנתבעת הינה בעלת המגרש וכי היא ביצעה את הבניה שיצרה את המפגע ממילא אין בכוחו של מסמך זה כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי.

התוצאה: התביעה נגד הנתבעים נדחית.

במכלול השיקולים המנחים בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018 והפסיקה, אגב שימת הלב, בין היתר, למהות התובענה וסכומה, מספר הדיונים שהתקיימו, מספר העדים, ההתנהלות הדיונית של הצדדים וזכות הגישה לערכאות, אני מחייב את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעים בסך של 5,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הסכום בהפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לטעמי, בנסיבות המקרה דנן יש גם ליתן פרשנות מרחיבה למונח "עינייני תיכנון ובניה אחרים " שבפריט/סעיף 10 (ב) לתוספת הראשונה לחוק, כמקנה סמכות בנסיבות מקרה דנן, שכן לפי לשון הסעיף, באה בגדרה גם רמ"י כרשות המוסמכת לפי חוק ליתן הסכמה למתן היתר בניה לבקשות להיתרי בניה על אדמות מדינה, זאת במיוחד שעה שבעתירה מבוקשים גם צוים כלפי רשות תיכנון ובניה באופן ספציפי ונפרד אמנם, אך באותם מקרקען ממש.

(1) במקרקעי ישראל לא יינתן היתר אלא בהסכמת רשות מקרקעי ישראל לפי תקנת משנה זו; (2) עורך הבקשה יפנה לרשות מקרקעין ישראל לקבלת הסכמתה למתן היתר בצרוף מיסמכי הבקשה להיתר והחלטת רשות הרשוי כאמור בתקנה 42(א) או החלטת הועדה המקומית כאמור בתקנה 109, לפי העניין; (3) רשות מקרקעי ישראל תשיב לעורך הבקשה בתוך 10 ימים מיום קבלת הפנייה, ואם יש צורך תפרט את הנתונים, המסמכים והאישורים הנדרשים לצורך קבלת הסכמתה למתן היתר ורשאית היא להתנות את הסכמתה בתנאים; (4) לא השיבה רשות מקרקעי ישראל בתוך 90 ימים מיום שמסרה הודעה לעורך הבקשה כי הוגשו לה כל הנתונים, המסמכים והאישורים הנדרשים כאמור בפסקות (2) ו-(3), יראו זאת כאילו לא נידרשת הסכמת רשות מקרקעי ישראל לבקשה להיתר; (5) לא ניתנה תשובת רשות מקרקעי ישראל בתוך 10 ימים מיום קבלת הפנייה כאמור בתקנת משנה (3), יחל מניין 90 הימים כמשמעותם בפיסקה (4), ולגבי המקרים המפורטים בפיסקה (6) יחל מניין 90 הימים כמשמעותם באותה פסקה; (6) על אף האמור בפיסקה (4), לא השיבה רשות מקרקעי ישראל בתוך 90 ימים, כמשמעותם בסעיף 145א(א) לחוק, מיום שמסרה הודעה לעורך הבקשה כי הוגשו לה כל הנתונים, המסמכים והאישורים הנדרשים כאמור בפסקות (2) ו-(3), יראו זאת, לגבי בקשה להיתר שרשות מקרקעי ישראל הודיעה לגביה שהיא מהמקרים המפורטים להלן, כהודעת רשות מקרקעי ישראל שהיא אינה מיתנגדת לבקשה להיתר: (א) בקשה להיתר לשינוי או לתוספת לדירת מגורים קיימת מהוונת בבנייה רוויה; לעניין זה, "בנייה רוויה" – בנייה למגורים של 2 קומות לפחות, שיש בה לא פחות מ-4 דירות – דירה אחת לפחות בכל קומה, הרשומות כבית משותף כהגדרתו בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, או ראויות להרשם כבית משותף לפי סעיף 142 לחוק האמור; (ב) בקשה להיתר לגבי נכס מקרקעין שניתנה לגביו הודעה של רשות מקרקעי ישראל על כך שהוקנו זכויות הבעלות בו לפי סעיף 4יז לחוק רשות מקרקעי ישראל; (ג) בקשה להיתר לגבי נכס מקרקעין שנרכשו לגביו, במסגרת הליך של מיכרז פומבי, מלוא זכויות הבנייה הקיימות וכן שולמה מלוא התמורה בעד אפשרויות תכנוניות עתידיות בנכס; בפיסקה זו, "נכס מקרקעין" – כהגדרתו בסעיף 4יז לחוק רשות מקרקעי ישראל; (7) אין בפסקות (4) או (6) כדי לגרוע מזכותה של רשות מקרקעי ישראל לפי כל דין, לרבות הזכות לגבות תמורה בעד הבנייה או השמוש בקרקע.

...

טרם סיום, אני דוחה את טענת רמ"י להיעדר יריבות בין העותרים לבינה בשל אי היותם צד להסכם החכירה.

לאור האמור אני קובע כי התנהלות רמ"י בסירובה להסכם למתן היתרי בניה הינה מטעמים לא ענייניים, כמפורט לעיל.

סיכומו של דבר לאור כל האמור לעיל מתקבל העתירה באופן שלהלן.