תקנה 2 (ב) לתקנות מכס תוספת על הובלה ימית

זאת בהתאם לתקנה 2(ג) לתקנות המכס (חישוב ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי), תשס"ז – 2006" (להלן: ההחלטה הראשונה). התובע התבקש לשלם סך של 6,050 ₪ אותם שילם ללא מחאה, והרכב שוחרר לידיו. יצוין כי יום טרם ההחלטה הראשונה,  ביום 8.2.2017 נבדק הרכב, בנמל חיפה, על ידי השמאי מיימון **** ויקטור (להלן: השמאי מיימון) ששם את שווי הרכב (כולל מס) בגובה 426,061 ₪ (ולא כפי שנקבע בסופו של דבר בהחלטה הראשונה).

התשאול שנערך לו נעשה ללא הסבר כלשהוא, הוא מיוזמתו העביר, בשנית - לאחר שהועבר לפרקליטים המלווים את מכס ישראל עוד בחודש ינואר 2017  - את הסכם הרכישה, הסביר כי הסכום של 67,000 יורו לא היה רק תשלום עבור הרכב אלא גם הוצאות הובלה, אך את הנתבעת דבר מכל זה לא עניין.

סעיף 132 לפקודת המכס, בדבר ערך העסקה, קובע כך (כל ההדגשות להלן שלי- ב"י): "(א)      ערך עסקה הוא המחיר ששולם או שיש לשלמו בעד הטובין, בעת מכירתם לשם ייצוא לישראל (להלן – מחיר העסקה), בתוספת ההוצאות והסכומים המפורטים בסעיף 133, ובילבד שהתקיימו כל התנאים המנויים בסעיף קטן (ב)." תקנות המכס (חישוב ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי) התשס"ז – 2006 (להלן: תקנות המכס) משלימות את התמונה ומסדירות את האופן שבו יחושב ערכו של הטובין וענייננו- רכב שיובא בייבוא אישי.

בעיניין זה יצוין כי ברשימון כתב התובע כי ההובלה הימית עלתה 650 יורו כפי שפורט גם בחשבונית יונייטד, כל שהנתונים שהציג התובע בעיניין זה – משתלבים והמסמכים תומכים זה בזה.

...

אך איני מקבלת את טענתו.

סעיף 6 להסכם הרכישה קובע: מקום שהתובע שילם את הפרשי המס שנקבעו בהחלטה הראשונה, יש בכך משום הודאה כי הנתבעים שילמו כבר את המקסימום שנקבע בסעיף 6, ולכן הנתבעים 2 ו-3 אינם מחויבים, מכוח הסכם הרכישה, לשאת בסכומי המס הנוספים שהושתו על התובע והתביעה נגדם נדחית.

סוף דבר: הנתבעת להשיב לתובע את חיובי הרבית וקנס הפיגורים שבהודעת הגירעון (רכיב ההצמדה יוותר).

בנוסף, לטענת אור חי, כלי הרכב אותם הצמידה לעובדיה באים בגדר "רכב עבודה" כהגדרתו בפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה) במסגרתה נקבע כי רכב עבודה הנו "רכב שציוד עבודה מורכב עליו באופן קבוע, או שמבנהו עשוי לבצוע עבודה, ואינו מיועד להובלת משא או להסעת נוסעים". הגדרה זו המופיעה בפקודת התעבורה כאמור, אומצה בתקנות במסגרתן נקבע כי כלי רכב מסוג זה פטורים מזקיפת שווי שימוש.

נמצא איפוא כי הצמדת רכב לעובד על ידי המעסיק נחשבת להכנסת עבודה ממנה יש לשלם מס. כמו כן, סעיף 2(2)(ב) לפקודה קובע כי "שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, ייקבע את שוויו של השמוש ברכב או ברדיו טלפון נייד שהועמד לרשות העובד". בהתאם לכך, נקבע בתקנה 2(א) לתקנות כי: "השווי לכל חודש של השמוש ברכב, למעט אופנוע כאמור בתקנת משנה (ב), שהועמד לרשות העובד, יהא התוצאה המתקבלת מהכפלת המחיר המתואם לצרכן של הרכב בשיעור שווי השמוש, שהוא מעוגל לסכום הקרוב שהוא מכפלה של 10 שקלים חדשים...". עולה איפוא כי נקודת המוצא, אשר עליה אין חולק, היא כי בסמכותו של שר האוצר לקבוע תקנות בדבר השווי של השמוש ברכב הצמוד לעובד וכך אכן עשה.

כאמור לעיל, על פי לשון התקנות ערכו של שווי השמוש ברכב מסוים תלוי בשני משתנים: "המחיר המתואם לצרכן של הרכב" במכפלת "שיעור שווי השמוש". באשר למשתנה הראשון, נקבע בתקנות כי המחיר המתואם לצרכן הנו מחיר הרכב לפי מחירון היבוא, וכאשר מדובר ברכב ביבוא אישי שאינו מיובא באופן מסחרי, ערכו ייקבע בהתאם לערך שנקבע לצורך תשלום המכס ובתוספת המסים שיש לשלם בעת הייבוא.

עובר לתיקון, הכנסתו החייבת של עובד הוגדרה כ- "הישתכרות או רווח מעבודה, לרבות שוים הנאמד של אכסנייה או אוכל או מגורים או של כל קצובה אחרת...". הביטוי "כל קצובה אחרת" היוה כר פורה להתדיינויות בין נישומים לבין רשויות המס (וראו: ע"א 545/59 "דן" אגודה שיתופית בע"מ נ' פקיד שומה ת"א, פ"ד י"ד(5) 2088, 2096 (1960); ד"נ 5/69 עריית בת ים נ' פקיד השומה, תל-אביב, פ"ד כ"ד(2) 37 (1970), בהם קבע בית המשפט כי יש להבחין בין הנאה שאינה אלא הכנסה מוסווית עבור העובד לבין הנאה שעיקרה צורך המעסיק).

...

די אפוא בכך כדי לדחות את טענת המערערות בעניין זה. לפיכך, סבורני כי מכלול הנימוקים שהוצגו מעורר קושי של ממש לאמץ את הפרשנות אותה הציעו המערערות ומטה את הכף לטובת פקיד השומה.

סוגיות משנה נוספות על רקע התשתית הנורמטיבית שתוארה לעיל, הגעתי אפוא לכלל מסקנה כי אין עוגן לטענת המערערות כי הכלל הקבוע בתקנות יוצר "חזקה הניתנת לסתירה". משהגעתי למסקנה זו איני רואה צורך לדון בטענת המערערות כי יש להגביל את גובה שווי השימוש לסכום ההוצאות בהן נשא המעסיק בפועל.

אין בידי לקבל טענה זו. צודק המשיב כי אין בנמצא עוגן סטטוטורי לטענת אור חי כי רכב המשמש גם להסעת נוסעים, יכול להיחשב רכב עבודה אם הסעת נוסעים כאמור אינה "השימוש והייעוד העיקרי" שלו.

בשל מחדלי המערערת אף הובהר לה על ידי המשיבה, כי המטען צפוי לעבור לתהליך של סב"ן (סחורה בלתי נידרשת) על ידי רשויות המכס.

הנתבעת חויבה בתשלום 42,898 ₪ בתוספת הפרישי הצמדה וריבית ובהוצאות בסך 5,000 ₪ ואגרה בסך 1,072 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

מה גם שהמשיבה נדרשה לשלם על ידי צים – המוביל הימי בגין דמי השהיית המכולה סכומים העולים כדי 13,762 דולר ארה"ב. לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 138 (א) (5) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018 ולהכריע בעירעור על יסוד החומר בכתב שלפני.

בהתאם לסמכותי לפי תקנה 148 (ב) לתקנות, החלטתי לדחות את העירעור.

...

בהתאם לסמכותי לפי תקנה 148 (ב) לתקנות, החלטתי לדחות את הערעור.

הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית ואין בפסק הדין טעות שבחוק.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחה הערעור.

ביחס לזהות לקוחותיה של חברת הספנות הובהר כך: "בחלק משמעותי של הסכמי ההובלה הימית, ששיעורו הולך וגדל, הצד המתקשר בהסכם עם חברת הספנות אינו בעל הזכויות במטען הסוחר בו (כמוכר או רוכש), אלא משלח בנלאומי (Freight Forwarder). משלח בנלאומי מספק לבעל הזכויות במטען את מעטפת השירותים הכוללת הכרוכה בהעברת המטען מידי המוכר לידי הרוכש, לרבות ההובלה הימית. מעטפת זו עשויה לכלול גם שירותי איחסון, אריזה והמכלה, הובלה יבשתית, הפצה, השגת היתרים שונים, טפול בו מול רשויות המכס וכיוצ"ב. הצד הסוחר במטען מתקשר עם המשלח בהסכם הובלה כולל, ונותן לו הרשאה להיתקשר בכל ההסכמים הנוגעים להעברת המטען ליעדו, לרבות בהסכם הובלה ימית. על פי הרשאה זו מתקשר המשלח עם חברת ספנות בהסכם הובלה ימית.

נכון למועד הגשת בקשת האישור הורתה תקנה 2 לתקנות (שכותרתה: "תעריף שירות סוכן אניה") כך: "תעריף התשלומים בעד שירותי סוכן אניה יהיה כנקוב בתוספת, והוא ישולם לסוכן עם תום מתן השרות או במועד אחר שעליו הוסכם עם בעל המטען." בתוספת לתקנות (להלן: "התוספת") הופיע התעריפון הבא (להלן: "התעריפון"): השרות התעריף בשקלים חדשים (1) הנפקה של שטרי מטען, העתקים והוראות מסירה – (א) ביבוא – העתק שטר מטען 13 תעודת מסירה כנגד ערבות אישית 61 תעודת מסירה למחסני ערובה 61 פיצול תעודת מסירה, לכל פקודה 61 (ב) ביצוא – שטר מטען 13 העתק שטר מטען 6 (2) מסירת מטען – (א) עד 1,000 טון – 0.3% מדמי ההובלה אך לא פחות מ-61 (ב) מעל 1,000 טון – 0.3% מדמי ההובלה (3) דמי טפול F.I.O (FREE IN OUT) – (א) שולח או מקבל אחד – מטענים עד 500 טון 142 מטענים מ-500 עד 3,000 טון 238 מטענים מ-3,001 טון ומעלה 301 (ב) משלוחים מפוצלים למשלחים או מקבלים שונים 3% מתעריף הסווארות (4) טפול במכולות – לכל מכולה החייבת בתשלום דמי השהיה 29 (5) תיקשורת לגבי כל הוראת מסירה 41 (6) דמי טפול בגביה – התעריף באחוזים מדמי ההובלה א) ביבוא – (1) גביה בעבור בעל אניה בשקלים חדשים והמרתם – לדמי הובלה עד 3,000 דולר 0.6% לדמי הובלה מ-3,001 עד 5,000 דולר 0.5% לדמי הובלה מ-5,001 דולר 0.4% (2) גביה במטבע חוץ 0.2% ב) ביצוא – (1) גביה בשקלים חדשים והמרתם 0.35% (2) גביה במטבע חוץ 0.15% בבסיס בקשת האישור שלפניי ניצבת אי התאמה בין חיובים שגבו המשיבות בפועל בגין שירותי סוכן אונייה שנתנו, לבין התעריפון.

שלישית, המשיבות טענו לאורך כל ההליך כי תקנות הנמלים היו "רגולציה לא תקינה" (כלשונן), בכמה היבטים: הן קבעו תעריפים מפוקחים ל"חוליה" אחת של ההובלה הימית, ואילו לגבי יתר החוליות קודמה מדיניות משפטית של עדוד תחרות (ששיאה בבטול הפטור להסדרים כובלים בהובלה ימית בסעיף 3(7) לחוק ההגבלים העיסקיים); הן חרגו מהמקובל בעולם; רשימת השירותים שנכללה בהן לא הלמה את השירותים הניתנים בפועל על ידי סוכני אונייה; התעריפים שהיו קבועים בהן לא עודכנו זה למעלה מעשור.

...

רביעית, כפי שכבר צוין, בסופו של דבר, בשנת 2017, בוטלו תקנות הנמלים.

הצטרפותם של ארבעת הטעמים הללו במקרה שלפניי מביאה למסקנה שאין באישור ניהול תובענה ייצוגית במקרה שלפניי כדי להגשים באופן מהותי את תכליות החוק.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא שדינה של הבקשה לאישור תובענה כייצוגית דנן להידחות, מהטעם שאין הצדקה לאשר את ניהולה בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של העניין, ולמכלול הטעמים שהובאו בפסקאות 23 – 26 לעיל.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"צ 60078-12-20 פירט נ' סוניגו אריזות הובלות ומשלוחים בנלאומיים בע"מ לפני כבוד השופט עודד מאור 06 באפריל 2022 המבקשת מירב פירט ע"י ב"כ עו"ד צ' מצקין המשיבה סוניגו אריזות הובלות ומשלוחים בנלאומיים בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד ע' מור וע' גיא פסק דין

המבקשת, מירב פירט (להלן: "פירט"), היתקשרה בחוזה תובלה ימית עם המשיבה, הסכם המשמש את המשיבה להתקשרות עם כלל לקוחותיה הפרטיים.

עילת התביעה השנייה עליה מתבססת הבקשה לאישור היא כי סוניגו הוסיפה לסכומים אותם גובה הנמל בגין איחסון מכולה, במקרים של עיכוב שיחרור מהמכס, תוספת תשלום בשיעור של 20% נוספים, מבלי לגלות זאת באופן יזום ללקוח בחוזה התובלה ומבלי שהלקוח נתן את הסכמתו לכך.

לטענתה, סוניגו לכאורה הפרה את תקנות 2 ו-3 לתקנות הגנת הצרכן (גילוי פרט מהותי לגבי שירות משלוח טובין), התשע"ו-2015 בלא שחויבה בכל פיצוי על כך. יתרה מכך, מעשה בית דין בנסיבות שבהן קיימת עילת תביעה לכאורית ובנסיבות שבהן הקבוצה לא מקבלת כל פיצוי בגין עילה זו, מעורר קושי, שכן מעשה בית דין יחסום תביעות עתידיות של חברי הקבוצה.

מינוי בודק ופקוח סעיף 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי בעת בואו של בית המשפט לאשר הסדר פשרה עליו למנות בודק, אלא אם כן סבר שמינוי זה אינו נידרש.

...

לאור האמור, ועל מנת שלא לסרבל את הדיון באישור הסדר הפשרה המתוקן ולא להכביד על הצדדים בעלויות מיותרות, מצאתי לנכון להיעתר לבקשתם שלא למנות בודק.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מאשר את הסדר הפשרה בהתאם למפורט בפסק דין זה. סוניגו תשלם לפירט גמול ולבא כוחה שכר טרחת עורך-דין באופן ובמועדים שפורטו לעיל.

אני מורה על פרסום אישור הסדר הפשרה בשני עיתונים נפוצים יומיים וכן בדף הנחיתה הראשי של אתר האינטרנט של סוניגו, זאת בהתאם לסעיף 25(4) לחוק תובענות ייצוגיות.