סמוך לשעה 03:00 ובעקבות הארוע הנ"ל, קשר המשיב עם חמישה אנשים או יותר, קשר לתקיפה ולפגיעה אנושה במתלוננים, והקושרים הגיעו לתחנת הדלק כשהם חמושים בסכינים שאחזו בידיהם.
ואכן, ההגנה אינה חולקת על קרות האירועים, אך כופרת בקיומה של כל זיקה בין המעשים לבין המשיב: גם בכתב האישום לא נקשר המשיב לתקיפתו של נהג המונית ולא נטען כי היה במקום; וזיהויו כאחד מהקושרים וכמי שתקף את ויסאם ועומרי בתחנת הדלק, שגוי ומוטעה.
כבר אומר שניתן גם ניתן – המתלוננים נחלצו זה-עתה מארוע של תקיפה על-רקע גזעני-לאומני, וכמעט-מיד נקלעו לארוע חמור יותר, אף-הוא נושא מאפיינים ברורים של גזענות ולאומנות, כשהתוקפים ידעו היכן הם נמצאים והגיעו מוכנים לתקוף בסכינים.
...
קיומן של ראיות לכאורה נקבע אפוא לפי המבחן של ״אם נאמין״: "אם נאמין לראיות התביעה, האם יהא בהן כדי לחייב את המסקנה שהעורר ביצע את המעשה המיוחס לו?״ [בש"פ 215/19 סלאימה נ' מ.י. (2019)]. ככלל, חומר החקירה נבדק "על פניו", אלא-אם מצויות בו פירכות מהותיות וגלויות לעין, המצביעות על חולשה של ממש בתשתית הראייתית הלכאורית [בש"פ 5899/12 כנעאני נ' מ.י. (2012); בש"פ 2751/18 אבו עסא נ' מ.י. (2018)].
זיהוי המשיב על-ידי ויסאם במסדר זיהוי תמונות[footnoteRef:2]: [2: לא לחלוטין הוברר מדוע לא נערך מסדר זיהוי חי, אך סוף-דבר נערך מסדר תצלומים (תמונות) בהשתתפות הסניגור, ללא התנגדות [פרוט' הדיון, ע' 4];]
ויסאם נחקר לראשונה ביום 06.03.22 במהלך אשפוזו, סיפר על מצבו הנפשי הקשה ושלל יכולת לזהות את תוקפיו [מסמך 16].
סוף-דבר:
שאלתי, האם בוסס דיו זיהויו הלכאורי של המשיב, כאחד מהתוקפים בתחנת הדלק, ועניתי –כן. במילים אחרות, קיימות ראיות לכאורה לאישום נגד המשיב.
