תקיפה חמורה וירי באירוע אלים בין אחים

זאת, לאחר שבשל סיכסוך כספי בין המבקש ואחיו לבין גיסם (המתלונן) ובהמשך לאלימות הדדית כלפי רכוש, תקפו המבקש ואחיו בצוותא בסכין את המתלונן וגרמו לו ולבנו הקטין (אחיינם) חבלות חמורות.

עוד הוסיף כי שבועיים שלושה לפני השיחה עם שירות המבחן בוצע ארוע ירי לעברו, אך אינו יודע מי האחראי.

סבורני כי לעת הזו, נוכח התקיפה המשותפת של השניים והמעשים ככלל, אשר ראשיתם לכאורה במעשיו של המבקש עצמו אשר הסב נזק לרכוש המתלונן, ואף לבסוף הותרת המתלונן והאחיין מתבוססים בדמם מבלי להזעיק עזרה, אין לראות לעת הזו הבדל בין מעשי השניים.

...

סבורני כי לעת הזו, נוכח התקיפה המשותפת של השניים והמעשים ככלל, אשר ראשיתם לכאורה במעשיו של המבקש עצמו אשר הסב נזק לרכוש המתלונן, ואף לבסוף הותרת המתלונן והאחיין מתבוססים בדמם מבלי להזעיק עזרה, אין לראות לעת הזו הבדל בין מעשי השניים.

בעניין שלפני, בהינתן המסוכנות הנשקפת כאמור בתסקיר ובהמלצה המובאת בסופו, הרי שבאיזון הכולל של האינטרסים המנוגדים, בשים לב להיקף העבודה, הקרבה למתלונן והחלון הנרחב, לא מצאתי להיעתר לבקשה.

אשר על כן ומכל הטעמים שלעיל, הבקשה נדחית.

בפרקים לעיל נסקרו בהרחבה העובדות ונקבעו הממצאים בדבר מעשי הנאשמים מרגע שנודע להם על הקשר בין איה למנוח ועד שהפסיקו לחפש אחריו במטע הזיתים - תוך דחיית גירסתם לגבי מפגש אקראי עם המנוח; דחיית גירסתם באשר למטרת הפגישה שקבעו עם המנוח כקשורה לרכבו של עמיר; דחיית גירסתם באשר להתנהלות הארוע האלים; דחיית גירסתם לגבי קטטה שהתקיימה בינם לבין המנוח וקביעה כי המנוח הוכה על ידם והוא אך התגונן ולא השיב במכות; דחיית גירסתם של הנאשמים בנוגע לשימוש שעשה עמיר באבן במהלך תקיפת המנוח, וקביעה כי עמיר השתמש באבן והיכה באמצעותה את המנוח מספר מכות בצד השמאלי של גופו; דחיית גרסת הנאשמים באשר לשיח שהתנהל בינם לבין אחיו של המנוח וקביעה כי אחי המנוח ניסה למנוע את המרדף אחר המנוח ולא ביקש מהנאשמים למצוא את אחיו; דחיית גירסתם של הנאשמים בכל הקשור למרדף שניהלו אחר המנוח לאחר שברח מפניהם, וקביעה כי המרדף נועד להמשך התקיפה; דחיית גירסתם על כך שלא ידעו שהמנוח ניפצע והוא מדמם; ודחיית האפשרויות שהעלו הנאשמים לגבי גורמים אחרים בלתי ידועים אשר פגעו במנוח וגרמו לפגיעה הקטלנית.

נאשם 2 התכופף תוך כדי ריצה והרים אבן מהקרקע כדי להכות בעזרתה את המנוח; שני הנאשמים ניכנסו אחרי המנוח למטע הזיתים כדי לחפשו ויצאו ממנו לאחר כדקה שבה לדבריהם לא מצאו אותו, אולם הם נשמעו אומרים שהוא פצוע ומדמם וקיבל את המגיע לו. דומה כי די בסירטון כדי להמחיש עד כמה ארוע התקיפה האלים המתואר ובו רצף המכות והבעיטות, מקים סיכון ממשי לחבלה חמורה כשאחת התוצאות האפשריות היא גרימת סיכון חיים.

כך, מי שיורה צרור לעבר אוטובוס והמית את נוסעיו מוחזק כמי שהתכוון לתוצאות מעשיו; אך מי שירה ירי בודד לעבר הרכב או בסמוך לו, בלא לכוון ישירות לעבר נוסעיו, ייתכן ויהיה מקום ליישם לגביו את חזקת האדישות מקום בו "רק" ניסה להפחיד את הנוסעים.

...

השופטת גלית ציגלר: תוכן עניינים: פתח דברים פרק א'- רקע כללי וגדר המחלוקת בין הצדדים א1 - א14 א1 - א12 כתב האישום א13 - א14 תשובת הנאשמים לכתב האישום פרק ב'- התנהלות ההליך והסכמות הצדדים ב1 - ב4 פרק ג'- אימרות הנאשמים והתייחסות כללית לעדותם ג1 –ג5 ג1 – ג2 נאשם 1 ג3 – ג4 נאשם 2 פרק ד'- הרקע שהוביל לאירוע האלים ד1 - ד17 ד1-ד8 עדויות שונות ד9 – ד13 גרסת הנאשמים על הקשר בין המנוח לבין איה ד14 – ד16 גרסת הנאשמים לגבי קביעת המפגש עם המנוח, ד17 - סיכום ביניים ומסקנות – הרקע לאירוע פרק ה'- זירת האירוע ה1 - ה2 פרק ו'- אירוע האלימות והפגיעה במנוח ו1 - ו41 ו1-ו5 לוח הזמנים ותיעוד המצלמות ו6 – ו9 עדות מחסן עבדאללה רכאד – אחיו של המנוח ו10 - תיעוד בריחתו של המנוח מהנאשמים ו11-ו13 עדות נהג הגרר מוחסן חטיב ו14-ו18 עדים נוספים שהיו באזור התקיפה בטיילת ו19 - גרסת הנאשמים על תקיפת המנוח ו20-ו24 התנהלות הפגישה בין הנאשמים למנוח- גרסת הנאשמים ו25 - מה היה ברכבו של המנוח – ילדה קטנה או אלכוהול ? ו26-ו30 תקיפת המנוח ע"י הנאשמים – המכות שקיבל המנוח, גרסת הנאשמים ו31-ו33 השימוש שעשה נאשם 1 באבן בזמן התקיפה ו34-ו35 האם המנוח תקף את הנאשמים ? – גרסת הנאשמים ו36-ו40 הגעת מחסן אחי המנוח לזירה והמרדף של הנאשמים אחר המנוח – גרסת הנאשמים ו41 סיכום ביניים נוסף ומסקנות – האירוע האלים והמרדף אחר המנוח פרק ז'- יציאת המנוח ממטע הזיתים – הטיפול הרפואי וקביעת המוות ז1 - ז24 ז1 - ז8 עדות סארה ספדי ועדויות נוספות ז9-ז13 הטיפול הרפואי שקיבל המנוח כששכב בצד הדרך מחוץ למטע הזיתים ז14-ז15 האם המנוח נפגע? - גרסת הנאשמים ז16-ז19 בדיקות וממצאים בזירת האירוע – חוקרים, מעבדה ניידת ומעבדות מז"פ ז20-ז23 נתיב בריחתו של המנוח מפני הנאשמים בתוך מטע הזיתים ז24 ביקור במקום של בית המשפט – ת/193 פרק ח'- נתיחת גופת המנוח וקביעת סיבת המוות ח1- ח13 ח1-ח6 הנתיחה וממצאיה ח7 –ח13 האם הנאשמים גרמו לקרע בטחול ולמותו של המנוח? פרק ט'- רצח באדישות ט1 - ט19 ט1-ט5 על רצח באדישות ומשמעותו ט6-ט11 מודעות הנאשמים למעשיהם ט12 היסוד הנפשי - האם התקיימה בנאשמים אדישות ט13-ט19 הוכחת היסוד הנפשי פרק י'- סוף דבר פתח דברים הכרעת דין זו תעסוק במותו הטראגי של נג'יב עבדאללה רכאד, שהיה כבן 32, נשוי ואב לשתי בנות, אשר נמצא פצוע אנושות על כביש לא הרחק מביתו, לאחר שהוכה נמרצות ע"י שני הנאשמים, שהם שכניו וקרובי משפחה רחוקים.

השאלה העיקרית שעמדה לפתחנו היתה האם ניתן לקבוע מעל לכל ספק כי הנאשמים במו ידיהם ובמכות הקשות שהיכו את המנוח גרמו למותו וניתן להרשיעם בעבירה של רצח באדישות - כטענת המאשימה, או שנסיבות המקרה והראיות שהוצגו מובילות למסקנה שמדובר בשרשרת אירועים טראגית אך בלתי צפויה - ולכן לא חלות עבירות ההמתה ולא ניתן להרשיע את הנאשמים בגינן.

מסקנה זו מתחזקת גם נוכח התנהגות הנאשמים עת הגיע למקום אחיו של המנוח, ובהמשך כאשר החלו רודפים אחר המנוח שהחל להימלט מהם.

באותו "מועד קובע" הפגינו הנאשמים כפי שציין השופט ליפשיץ זלזול מובהק באפשרות קיפוח חייו של המנוח, והצטברו לחובתם נסיבות "איכותיות" ו"כמותיות" עליהן עמדו חבריי בהרחבה שהצטברותן מובילה למסקנה שלפיה יש להרשיע את הנאשמים כאמור בעבירה שיוחסה להם בכתב האישום.

ש. מנדלבום, שופט סוף דבר, הוחלט פה אחד להרשיע את הנאשמים בעבירת רצח, לפי סעיף 300 (א)+29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, כאשר היסוד הנפשי הוא אדישות.

כנטען בכתב האישום, הנאשם היה מעורב בארוע אלימות על רקע סיכסוך דמים בין אחיו, מוחמד טאהא לקורבן העבירה, אמיר סרסור (להלן: "אמיר").

אחיו של הנאשם מוחמד הורשע בעבירה של ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, שימש כ"רוח החיה" מאחורי האירועים, החזיק באקדח וירה לעבר אמיר סרסור 3 יריות שאך בנס לא פגעו בו, נדון, במסגרת הסדר טיעון, למאסר בן 48 חודשים.

נאשם 2, איבראהים, שחלקו היה גדול יותר והוא הישתתף באופן פעיל בתקיפת אמיר, החזיק במוט ברזל, נדון למאסר בן 18 חודשים.

באירועים אלה נעשה לא אחת שימוש באקדחים ובנשק חם אחר לסוגיו, ככלי לפיתרון סכסוכים, העלול להביא לפציעות חמורות ואף לאובדן חיים (ע"פ 1275/22 פלוני נ' מדינת ישראל (30.11.2022); ע"פ 579/22 מדינת ישראל נ' טחאינה, פסקה 15  (13.6.2022); ע"פ 1695/22 מדינת ישראל נ' גנאים, פסקה 11  (29.3.2022)).

...

אני קובעת, כי פגיעתו בערכים המוגנים היא ברף בינוני.

נטען בהקשר זה כי התזה לפיה הנאשם נהג בעת הרצח באימפולסיביות, מתוך לחץ, על רקע נתוניו האישיים ופוסט הטראומה ממנה סובל, אינה עולה בקנה אחד עם היתנהלותו קרת הרוח בארוע, ולאופן ההתקפי והנחוש בו פעל הנאשם.

כך נקבע בעיניין זה בע"פ 9422/11 דהן נ' מדינת ישראל, פס' 8 (3.7.13): " דומה, כי כבר נאמר כל שניתן על הקלות הבלתי נתפסת בה נגדעים בארצנו חיי אדם, ולא נותר אלא לחזור על הדברים. חילופי דברים וסכסוכים של מה בכך מובילים במקרים רבים מדי ובמהירות גדולה מדי לשליפת כלי נשק, קר או חם, או לנקיטה במעשי אלימות קטלנים. יתרה מכך, לעיתים נדמה שחל פיחות בלתי נסלח ובלתי נסבל בערכם של חיי אדם. בראש ובראשונה עלינו לשוות לנגד עיננו את המנוח שחייו קופדו בנסיבות שאין להשלים עימן, ולהגנה על ערך החיים וקדושתם שמור משקל משמעותי ביותר במלאכת הענישה". בהקשר לאמור אף נפנה לדברים שנקבעו בע"פ 4406/19 ‏מדינת ישראל נ' יונס סובח, פס' 16-18 (‏5.11.2019): "השמוש בנשק חם ככלי ליישוב סכסוכים הפך לרעה חולה, וכמעשה של יום ביומו גובה חיי אדם ולעיתים אף את חייהם של חפים מפשע אשר כל חטאם היה כי התהלכו באותה עת ברחובה של עיר. בשנים האחרונות אף חלה עליה מתמדת במספר ארועי הירי המדווחים למישטרה [...]   בית משפט זה לא נותר אדיש למול השמוש הגובר בנשק חם, והדגיש לא אחת את הצורך בענישה מחמירה ומרתיעה כלפי השמוש בו לשם פיתרון סכסוכים. זאת במיוחד כאשר השמוש בו נעשה בסביבת בתי מגורים. [...] הצורך במדיניות ענישה מחמירה נחוץ במיוחד כאשר השמוש בנשק גורר פגיעה בגוף ובנפש, וכאשר מבצעי העבירות אינם מוסרים את כלי הנשק לידי רשויות החוק – ובכך מוסיפים לפגוע בבטחון הציבור וקיים חשש תמידי לשימוש עברייני חוזר בנשק זה, כמו גם להגעתו של נשק זה לגורמים עויינים ובכללם גורמי טירור". הנסיבות הקשורות לבצוע העבירה נסיבות ביצוע העבירה מלמדות על חומרתן.

הרקע לארוע סיכסוך אלים שניטש בין הנאשם ואחיו ובין המנוח ובני משפחתו.

...

לאור האמור מצאנו לקבוע את מתחם העונש ההולם כנע בין 25 שנות מאסר לבין מאסר עולם.

עוד מצאנו ליתן משקל לקולא, בגדרי המתחם, לנסיבות חייו הקשות של הנאשם אשר איבד את רגלו בתאונת דרכים בגיל 10, וסובל מנכות פיסית ונפשית לצמיתות.

עוד נתנו דעתנו לכך שהנאשם היה נתון בעבר לניסיונות פגיעה בו. אשר על כן, אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 27 שנים, בניכוי ימי מעצרו 22/5/2018.

נאשם 2 המשיך להיתפרע ולהשתולל, עד שהוחלט לירות לעברו מאקדח טייזר, והוא נאזק ונעצר.

יתר על כן, בהתאם למכתב היידוע הראשון שנשלח אל הנאשמת (מיום 7.1.2021) צוין: "... במידה ולאחר לימוד התיק תיתגבש החלטה לשקול העמדתך לדין בעבירה מסוג פשע, יישלח אליך מכתב יידוע שני". על אף זאת, הוגש כנגד נאשמת 1 כתב אישום המייחס לה עבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

הוסף, כי בנסיבות בהן מיוחסת לנאשמת עבירה מסוג "פשע", חלה חובה על רשויות התביעה לזמן חשוד לשימוע, בטרם יוגש נגדו כתב אישום, ולא ניתן לרפא את הפגם, על ידי קיומו של שימוע בדיעבד, אלא על ידי ביטולו של כתב האישום, בהתאם להוראת סעיף 60 א' לחסד"פ. בטיעוניו הכתובים ציין ב"כ נאשם 2, כי בשל פנייה תמימה מצד בת אל לעזרת המישטרה לקבלת סיוע נוכח היתנהגות בעלה, הסלים הארוע לכדי ארוע אלים בין השוטרים לבני מישפחה רבים של בת אל המתגוררים בסמיכות אליה, ושהגיעו לסייע לה. צוין, כי מעבר לעובדה שמכתב היידוע שני לא נשלח לנאשם, ועל כך אין חולק, הרי שעיון במכתב היידוע הראשון מעלה כי הוא אינו נושא מדבקה של "דואר ישראל", נתון המעלה ספק בדבר שליחתו לכתובתו הרשומה של הנאשם.

להלן מקרים בהם מצא ביהמ"ש שיש לדחות את בקשת הביטול בגין אי קיום חובת שימוע: ע"פ 1053/13 חסן הייכל נ' מדינת ישראל (23.06.13) הואשם המערער בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ובית המשפט קבע כי אי עריכת השימוע פגמה בהליך.

נוסף לכך, המדובר בארוע שתחילתו בדווח שהיתקבל מאחות הנאשמת 1 אודות אופן היתנהגות בעלה, והמשכו, על פי הנטען בכתב האישום, באלימות שננקטה כלפי השוטרים על ידי הנאשמים ואנשים נוספים בבניין, נוכח עיכובם של בת אל ובעלה.

...

להלן מקרים בהם מצא ביהמ"ש שיש לדחות את בקשת הביטול בגין אי קיום חובת שימוע: ע"פ 1053/13 חסן הייכל נ' מדינת ישראל (23.06.13) הואשם המערער בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ובית המשפט קבע כי אי עריכת השימוע פגמה בהליך.

נקבע כי יש לבחון כל מקרה לגופו, ובאותו המקרה מצא בית המשפט שהפגם אינו מצדיק את ביטול כתב האישום נגד הנאשם, מאחר ועריכת שימוע במקרה זה לא היה משנה את ההחלטה להגיש כתב אישום.

דבריה של הסנגורית בעניין זה הינם ברורים ועל כן אביאם בלשונה: "העמדה של הנאשמת היא כפירה, אבל לא הגענו לעמדה הזו". נוכח הטעמים שפורטו לעיל, אני מורה על ביטול כתב האישום.