תקיפה בין אסירים: תקיפה בין אסירים בכלא

(-) לפני ארוע התקיפה, היה התובע מעורב במספר אירועים חריגים לרבות ארועי אלימות בינו לבין אסירים אחרים: בתאריכים 14.6.2010 ו- 16.7.2010, התובע התקוטט עם אסירים אחרים בהיותו בכלא דקל (מסמכים 19 ו- 20 בתוך נ/1; נספח ח' לתצהיר התובע); ביום 28.4.2011 בהיותו בכלא רימונים היה התובע מעורב בארוע אלימות שבמהלכו נחתך באזורים שונים בגופו: בגב, בחזה ובידיים.

...

התוצאה המסקנה אפוא שדין התביעה נגד נתבעת 1 להידחות, ומנגד יש לקבל את התביעה נגד נתבעים 2 ו- 3.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה נגד נתבעת 1, ללא צו להוצאות.

אני מקבל את התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3, ביחד ולחוד, ומחייבם לשלם לתובע סך של 230,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ בסכום כולל של 60,000 ₪ וכן הוצאות בסכום של 3,000 ₪.

האשם התורם: הרקע לתקיפה, כפי שצוין בכתב ההגנה ובסיכומים (נספח א' לסיכומים), הנו סיכסוך בין התובע לאסירים התוקפים לאחר שהתובע העליב והקניט אסירים אחרים, כשאחד מתוכם ככל הנראה הנו בעל מעמד והשפעה בכלא, כאשר ציין לעברם, כי הם מלשינים וכינה אותם חזירים כאשר התבטא כלפיהם: "אריה לא אוכל עם חזירים". הנתבעת טוענת, כי היתנהגות התובע לפני ארוע התקיפה, מהוה אשם תורם ובשל כך, לתובע אשם תורם בקרות הנזק, שכן לולא היתגרה בתוקפים, סביר כי העימות לא היה מסלים לאלימות פיזית, כפי שהתרחש בסופו של יום.

מעשה התקיפה הנו מעשה מתוכנן שהמתין לרגע בו יתאפשר לה לבצע את התקיפה, והעובדה כי אין הלימה כלל ועיקר בין ארוע העלבה מינורי, לבין תקיפה אכזרית וקשה כזה.

...

בעקבות התקיפה ושפיכת מים רותחים על פלג גופו העליון, ובשים לב לכאבים, היקף הטיפולים הכוויות בדרגה 2 על פני שטחים לא מבוטלים בפלג גופו העליון, אני סבור כי יש לפסוק לתובע בגין כאב וסבל סך של 38,000 ₪.

מכאן, איני מקבל את אותה אבחנה שהתובע עותר בפניי, היות והנסיבות שהיו בבסיס פרשת גנימאת, אינם מתקיימים בענייננו ולא קיימת את אותה הצדקה להבחין ולהפריד ביניהם בין ראשי הנזק.

סוף דבר; סוף דבר, אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 36,100 ₪ בצרוף החזר האגרה וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 15% בתוספת מע"מ כחוק.

בשעה 13:30 הוצא המערער לביקור "סגור" ואחראי הביקורים עודכן כי המערער "הוא אסיר שצועק ומדבר שטויות". כעבור כשעה הוחזר המערער לתאו, ובשעה 15:28 הוצא ממנו והוסע לבית-החולים "פוריה". בסיכומו של דבר, המשיבה טענה כי בנסיבות העניין לא היה על שילטונות בית הכלא לצפות את תקיפתו של המערער בידי אסירים אחרים וכי מיד לאחר שהותקף ננקטו האמצעים להגנתו.

הסיכון ליצירת חיכוך בין אסיר השרוי במצוקה נפשית לבין אסירים אחרים, מיתעצם, באופן טבעי, כשמדובר באסיר הלוקה במחלה פסיכוטית – כפי שהובהר בחוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה, ד"ר טל, שקבע כך: "...[המערער] בעת אותה קטטה היה להערכתי כבר בעיצומו של המשבר הפסיכוטי, אשר חלק מתכניו היו תכנים משיחיים ושל גדלות, זאת בנוסף לתכנים פרנואידליים של רדיפתו ע"י מנהל האגף, אשר על פי מחשבותיו הפסיכוטיות החולניות, ניסה לגרום לו להיות מוכה ע"י שני אסירים ערבים. באופן טבעי, חולה פסיכוטי רדוף וחש שהוא בסכנה כפי שחש באותו זמן, יגן על עצמו יהפוך לתוקפן, יתקוף את מי שמסכן אותו על פי התכנים הפסיכוטיים ואף יאשים את המותקפים בכך שהם היו אלו אשר התקיפו אותו... ניתן להסיק מכך, כי כחלק מגרעין מובנה של מחלתו הפסיכוטית, קיימים אצל נבדק זה דחפים אלימים הפורצים החוצה בעת שהוא הופך לפסיכוטי..." [ההדגשה שלי – ח"מ].

...

לנוכח כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי המשיבה התרשלה כלפי המערער וכי בעקבות התרשלותה נגרמה לו נכות נפשית בשיעור של 15%.

לפיכך סבורני כי לא בנקל יקבע בית המשפט כי שירות בתי הסוהר התרשל כלפי אסיר שהתפתחה בו מחלת נפש במהלך שהותו בין כותלי בית הסוהר.

סבורני כי מכלול קביעותיו של חברי מבטא גישה שקולה וזהירה במישור הנורמטיבי והעקרוני, אשר אינה מטילה על שירות בתי הסוהר נטל בלתי סביר ואינה הופכת את אחריותו למוחלטת, ולכן אני מצטרף לקביעותיו.

אולם התובע ציין בסעיף 9 לתצהירו כי "...כבר קודם לארוע התקיפה היה ידוע לנתבעת על סכסוכים ביני לבין אחרים ובמיוחד מישפחת סביחאת, וכאמור בסעיף 3 לעיל גם היה סיכסוך ביני לבין אסיר בשם זיו הרוש". אם כן, התובע טען במפורש כי לפני תקיפתו הנוכחית היה לו סיכסוך עם מישפחת פשע.

ניתן להניח כי האמור בתצהיר התובע היה הסיבה שגרמה לאבירם, המצהיר מטעם הנתבעת, להתייחס לארועי העבר אליהם היתייחס התובע בהרחבה (סע' 12-17) ואף לטעון בצורה ברורה בסעיף 17 לתצהירו כי "לעניין הארוע בבית סוהר רימונים, מיום 26.4.2011 – המדובר בארוע מקומי, ספונטאני ונקודתי במהלכו התקוטט התובע עם אסיר אחר ששהה עמו בתא. ממכלול הבדיקות המודיענית, אין כל קשר, ישיר או עקיף, בין ארוע זה לארוע התקיפה נשוא התביעה". כלומר, היתייחסות הנתבעת הייתה גם לתקרית 2011 באופן מפורש והיא אף טענה והדגישה כי המדובר היה בארוע "מקומי, ספונטאני ונקודתי"..

...

עם זאת, אני מדגיש כי תהיות אלו אינן עמודי התווך עליהם מונחת החלטתי שכן, זכותה של הנתבעת "לא לקחת סיכון" ולשאוף להגיש את הראיות המיטביות לשיטתה.

אשר על כן, בכפוף לאמור בסע' 15 להחלטתי, דין הבקשה להידחות.

מניין הימים הוא ממועד מתן החלטתי זו. המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

משלא עלה בידי הנתבע 2 להיתגונן נגד התביעה ניתן ביום 12.7.17 פסק דין חלקי המחייב אותו בפצוי התובע בגין נזקיו בסכום של 105,000 ₪ בצרוף הוצאות ושכ"ט עו"ד. סלע המחלוקת בתיק זה נסובה סביב יכולתו של הנתבע לצפות את ארוע התקיפה, זאת נוכח טענת התובע אודות סיכסוך קודם בין בני משפחתו לבין חלק מהאסירים השוהים בכלא אשל, שזהותם אינה ידועה לו, סיכסוך שעמד ביסוד סרובו של התובע להיקלט לכלא אשל.

מענה על שאלה זו דורש הפעלת מנגנונים לאיסוף מידע אודות האסירים המוחזקים במשמורת המדינה, לצורך בחינת התכונות הידועות של האסירים, קיומן של תופעות אלימות ידועות בכלא, ובכך, להפריד בין אסירים המסוכנים זה לזה ולמנוע כניסת אמצעים שיכולים לשמש לפגיעה באסירים ועוד (ראה לדוגמא: ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 185, 188 (2002); ע"א 4704/96 מקרין נ' נציבות שירות בתי הסוהר, פ"ד נב(3) 366 (1998)ׂ).

...

משכך, טענותיו של התובע בהקשר לחיקוקים אלה נותרו טענות בעלמא ודינן להידחות.

סוף דבר לאור כל הנימוקים שהועלו לעיל, אני מורה על דחיית התביעה נגד שירות בתי הסוהר.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪, בתוך 30 ימים ממועד קבלת העתק פסק הדין, שאם לא כן, ישאו סכומים אלה הפרשי הצמדה וריבית כדין.