תפקוד לקוי בעבודה בתקופת הריון

בעת קבלתה לעבודה היא היתה צעירה ורווקה שעמדה להנשא ולאחר שהנתבעת ראתה כי היא נעדרת מעבודתה ימים רבים עקב מצבה הבריאותי, היא החלה לחפש דרכים להיפטר ממנה ולהסוות את מעשיה במעטה של "חוסר מקצועיות" או "חוסר התאמה". הנתבעת פיטרה אותה כשהיא היתה בסיומו של החודש הרביעי להריונה, כאשר הסיבה האמיתית לפיטוריה היתה נקמנות וכעס ורצון להיפטר ממנה בטרם תשלים שישה חודשי עבודה, אשר יהפכו אותה למוגנת מכח חוק עבודת נשים.

וכן, נישאלה במהלך חקירתה החוזרת: "נשאלת הרבה לגבי המועדים, השעה ביום שבה הודעת על ההיעדרות שלך. למה לא הודעת תמיד ב- 7 בבוקר?" והשיבה: "למה לא הודעתי בזמן? הייתי במצב גמור, לא תיפקדתי בכלל. היה לי הריון מאוד קשה, ממש, ולא תמיד הצלחתי לדבר או לשתות מים, וירדתי 15 קילו בהיריון, הכוונה בחודשים הראשונים" (עמ' 22 שורות 7-11 לפרוטוקול) (ההדגשה אינה במקור א.י.).

...

הנוהל שלנו במפעל, יש לנו תגבור במחלקה שלי, אני מקבל ממחלקות אחרות ששם יורדת העבודה או משהו אחר, התובעת הגיעה אליי, עשיתי לה ראיון של כמה דקות והיא הייתה אמורה להגיע למחרת כדי להתחיל לעבוד במחלקה שלי, וזה לא קרה אז היא לא עבדה שעות בודדות, היא לא עבדה בכלל נכון גם סעיף 7 כולו, כל הדברים האלה בעצם לא קרו (בהתאם להנחיית בית הדין אני קורא את סעיף 7) אחרי שהתובעת לא הגיעה אליי לעבודה והתקשרה אליי ואמרה שהיא חולה, ואחרי כמה ימים שלא חזרה לעבודה, לא משנה מאיזו סיבה כרגע, התברר לי אחרי שבדקתי ורציתי להחזיר אותה למחלקת האם שלה כי אני הייתי צריך עובדים במידי, אז הבנתי שגם במחלקת האם היא הייתה נעדרת הרבה ממי הבנת את זה מהמנהל של מחלקת האם פנית, דיברת עם המנהל הקודם והוא אמר לך שהיו לה העדרויות קודמות ולכן מה? הדעת למסקנה שאתה לא צריך את העובדת הזו? לא הגעתי לשום מסקנה, כי אני לא מגיע למסקנות, כי כל עוד היא לא עבדה אצלי אפילו דקה אחת אני לא מכיר את הבנאדם, התובעת במקרה הזה, ואני לא יכול להסיק עליה שום דבר" (עמ' 39 שורות 23-28 לפרוטוקול ועמ' 40 שורות 1-15 שם).

לסיכום- כל טענות התובעת בגין פיטורים מחמת הריונה בניגוד לחוק עבודת נשים ולחוק שיוויון הזדמנויות בעודה נדחות על ידינו מכל וכל, כאשר בגין הפגם המסויים שמצאנו שנפל בהליך השימוע שנערך לה, מצאנו לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי בסכום של 2,500 ₪.

הוצאות ושכר טרחת עו"ד- התובעת העמידה את תביעתה על סכום של 146,840 ₪, בסופו של דבר מצאנו ממש בטענה אחת מטענותיה ופסקנו לזכותה סכום של 2,500 ₪ בלבד, המהווה אחוז מזערי מסכום תביעתה, לפיכך ובהתחשב בעבודה שהשקיעה הנתבעת בהגנתה, עת נדרשה להתמודד עם תביעה, בסכום של 146,840 ₪, של עובדת שעבדה אצלה תקופה קצרה ביותר והואיל ואנו סבורים כי ראוי שידם של עובדים גם כאלה שהמחוקק בחר להגן עליהם הגנה מיוחדת במסגרת חוקים שונים שחוקק למענם, לא תהיה "קלה על ההדק", בבואם להגיש, תביעות הרינו מחייבים את התובעת לשלם לנתבעת את הסכומים הבאים: סכום של 2,500 ₪ בגין הוצאות משפט, כאשר סכום זה יקוזז לגמרי עם הסכום שקבענו כי על הנתבעת לשלם לתובעת בגין הפגם המסוים שנפל בשימוע שנערך לה. סכום של 12,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, כאשר סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולם בתוך 30 יום.

הכשלים באו לידי ביטוי הן בגישתה לעבודה, עת בחרה "להקטין ראש", בעוד שנוכח כוח האדם המצומצם במחלקה והיעדר מזכירות אחרות נדרשה גישה של "ראש גדול", והן בכך שנפלו בעבודתה ליקויים רבים, כך שמר שרם ועובדי המחלקה האחרים מצאו עצמם משקיעים זמן רב בתיקון הליקויים שנפלו בעבודתה ובמתן הסברים חוזרים ונשנים לגבי פעולות טריויאליות ביותר שנדרשה העובדת לבצע; נוכח נסיעתו של מר שרם לחו"ל ובהיעדר אפשרות להותיר את המשרד ללא נוכחות מזכירה, החליט מר שרם כי יערוך לעובדת שימוע לפיטוריה לאחר חזרתו מחו"ל; מיד לאחר שובו מחו"ל, הודיעה לו העובדת על הריונה.

גם העובדה שבקש מהעובדת לשלוח לו בכל יום תעוד של כל הפעולות שביצעה לרבות העתקי החשבוניות, כך שגם בעת שהותו בחו"ל נאלץ לעקוב מדי יום על הפעולות שביצעה כדי לוודא שלא נעשו טעויות, מחזקת את גירסתו בדבר כשלים בתפקודה של העובדת, אי שביעות רצונו מהעובדת, העידר יכולת לסמוך על עבודתה והצורך להשקיע זמן רב בבדיקת עבודתה (עדותו של מר שרם, ע' 11, ש' 19 – 20).

...

נוכח המסקנה אליה הגענו, אין לנו צורך לדון בטענת החברה כי בכל מקרה לא היה מקום לפסוק לעובדת פיצוי ממוני על פי חוק השוויון או על פי דיני החוזים, נוכח העובדה שהסעד הממוני היחיד שנתבע בכתב התביעה היה פיצוי סטטוטורי על פי חוק עבודת נשים, ולא נתבע פיצוי ממוני לפי חוק השוויון או בגין הפרת חוזה העבודה.

אנו סבורים כי מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של בית הדין.

סוף דבר: הערעור מתקבל חלקית, ואנו מבטלים את חיובה של החברה לשלם פיצוי ממוני בסך של 49,500 ₪ ופיצוי לא ממוני לפי חוק השוויון בסך של 20,000 ₪.

עיינתי בכל תימלול השיחה ולא מצאתי כל טענה מפיו של מר הולנדר בדבר תיפקוד לקוי של התובעת בזמן אמת וראה דבריו בעמ' 1 לתמליל בש' 17 : "תשמעי, יש לך, יהיו לך מיגבלות. אני לא אמרתי שאני מפטר אותך, אני אמרתי לך: תשמעי ליטל, במתכונת הזאת את לא תוכלי לנהל את המקום". יצויין, כי בנגוד לטענת הנתבעים, הוכח כי התובעת נעדרה מהעבודה לתקופה של כ- 8 ימים בלבד בעקבות בעיה בריאותית ואף צרפה אישור מחלה (נספח ד' לכתב התביעה).

לא מן הנמנע כי היעדרויות התובעת הן שהובילו , בין היתר, לכך כי תיפקודה של התובעת לקה בחסר, אולם כפי שנקבע בפסיקת בית הדין הארצי לעניין היעדרויות אשה הרה: "תכלית הוראתו של סעיף 9 (א) לחוק, כפי שמצאה ביטויה בפסיקתו של בית דין זה, הנה 'להגן על האשה העובדת בתקופת הריונה, בכך שבתקופת הריונה היא עשויה להיאלץ להיעדר מעבודתה יותר מהרגיל. כמו כן, ייתכן והמעביד שלה יפיק פחות תועלת מעבודתה והיא תהיה חשופה לפיטורים או להרעת תנאי עבודתה..." (ע"ע 1633/04 אופטיק דורון נ' מזל זכאי, מיום 6.6.06).

...

התובעת זכאית לפיצוי לפי סעיף 13א (ב) (1) לחוק עבודת נשים הקובע כדלקמן: "מצא בית הדין האזורי לעבודה כי העובד או העובדת שהגישו תובענה, פוטרו בניגוד להוראות סעיף 9, יפסוק פיצויים שסכומם לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע להם במהלך התקופה המזכה; ואולם רשאי בית הדין, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצויים בסכום אחר שיקבע; לענין חישוב השכר לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות סעיף 13ב לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963,ותקנות לפי סעיף 13 לחוק האמור". בענייננו ומאותם נימוקים שפורטו לעיל, במסגרת קביעת גובה הפיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות, הגעתי למסקנה כי יש לפסוק לתובעת פיצויים בסכום של 100% בלבד משכרה בתקופה המזכה.

בפרשת אורלי מורי קבע בית הדין הארצי בעניין זה כהאי לישנא: "דין טענות העובדת בדבר אחריות וחבות אישית של מר בונס וגב' מלמד – להידחות. סעיף 16 לחוק שוויון ההזדמנויות אינו רלוונטי בענייננו הואיל והוא עוסק באחריות פלילית על הפרות חוק שוויון ההזדמנויות ולא בחבות אזרחית. בנוסף לכך, מר בונס וגב' מלמד פעלו כבעלי תפקידים ואורגנים בחברה אשר היא היתה המעבידה של העובדת, ואין מקום להטיל עליהם אחריות אישית בגין ההפרות". אשר על כן ולאור כל האמור לעיל התביעה נגד הנתבעים 4-2 נדחית.

כל יתר העילות נדחות.

התביעה נגד הנתבעים 4-2 נדחית.

טענת הרשת כי גב' מושיוב פוטרה על רקע פדגוגי ומחמת תיפקוד לקוי לא הוכחה, אך לא לכאורה.

" בדב"ע נו/80 - 3 ורדה אלול נ' פנינה רוזנבלום בע"מ, פד"ע ל 86 (1996) נפסק כי: "מטרתה של הוראת סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, היא להגן על האשה העובדת בתקופת הריונה, בכך שבתקופת הריונה היא עשויה להיאלץ להיעדר מעבודתה יותר מהרגיל. כמו כן, ייתכן והמעביד שלה יפיק פחות תועלת מעבודתה והיא תהיה חשופה לפיטורים או להרעת תנאי עבודתה בגלל מצבה (ר' דב"ע מח/3-8 אבנר קופל - סוכנות לביטוח -וייס-ארלוביץ בעמ' פד"ע כ 57, 59)" (הדגשה הוספה, ד.פ) משמע שלא רק פיטורים אלא גם שינוי בהקף משרתה של עובדת בהיריון אסורים על פי הוראות חוק עבודת נשים, ומחייבים קבלת היתר.

...

טענה מעין זו צורמת שבעתיים ודינה להידחות.

סוף דבר – על הרשת לשלם לתובעות 1-6 סכומים אלה: שכר עבור חודש אוגוסט, בניכוי הסכומים ששולמו עבור ימי ההיערכות בחודש זה כמפורט בסעיף 14 לעיל; מאחר שמדובר במחלוקת של ממש איננו רואים מקום לחייב את הרשת בתשלום פיצוי הלנה בגין רכיב זה, והוא ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעות; הפרש דמי הבראה כמפורט בסעיף 16 לעיל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעות; החזר שכר שנוכה שלא כדין כמפורט בסעיף 19 לעיל.

סכומים אלה, אשר נוכו משכרן של התובעות 1-6 בלא הסכמתן, ועל פי החלטה חד צדדית של הרשת, ישולמו בצירוף בצירוף ריבית שנתית של 25% כאמור לעיל מיום 1.8.2008; התביעה לפיצוי בגין הפרת חובה חקוקה נדחית.

ועוד הוסיפה הגב' מימון בתצהירה, כי התובעת זילזלה בחבריה לעבודה, סירבה לבצע מטלות שיכלה לעשות, וכי חבריה לעבודה של התובעת טענו שבעת שהם מבצעים את משימותיה היא מוצאת לעצמה זמן "לשבת בחוץ בשמש ולסדר צפורניים". לנתבעות היה ברור עוד ממועד פיטורי התובעת, כי התובעת טוענת שסיבת פיטוריה נעוצה בהריונה, וכי ככל שהן טוענות כי סיבת הפיטורים נובעת מתפקודה הלקוי של התובעת הרי שעליהן להוכיח טענה זו. גם בכתב התביעה חזרה התובעת על גירסתה, ואחר כך גם בתצהירה.

כפי שנוכחנו לדעת, במהלך הפגישה שהוקלטה לא נטען דבר כלפי תיפקודה של התובעת בסביבת העבודה שהותאמה עבורה, ואפילו עולה כי על התובעת הורעפו מחמאות.

...

בנוסף, איננו מקבלים את טענת הנתבעות לפיה כל עובד שמתקבל לחברה מתקבל לתקופת נסיון.

הסעדים המגיעים לתובעת פיצוי בגין הוצאת לשון הרע – כפי שפורט לעיל, נדחית התביעה בגין עילה זו. פיצוי בגין היעדר שימוע, הפרת חוזה העבודה והפרת חובת תום הלב – בגין רכיב תביעה זה אנו פוסקים לתובעת סך של 24,000 ₪.

אחרית דבר לאור כל האמור לעיל, הנתבעת 1 תשלם לתובעת את הסכומים המפורטים לעיל בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין.

התביעה כנגד נתבעת 2 נדחית ללא הוצאות, כפי שפורט לעיל.