תנאים למתן צו מניעה מפני הטרדה מאיימת

הסעד הניתן על פי חוק מניעת הטרדה מאיימת הנו צו מניעה מפני הטרדה מאיימת, לתקופה שלא תעלה על 6 חודשים (סעיף 6 לחוק), כאשר בית המשפט רשאי להאריך את תוקפו בהתמלא התנאים שבסעיף 6 לחוק, אולם זאת עד לשנתיים בלבד.

...

לפני בקשה לביטול החלטתי מיום 30.12.20, בה נעתרתי, במעמד צד אחד, לבקשת המבקש למתן צו מניעת הטרדה מאיימת, לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת התשס"ב-2001 (להלן: "חוק מניעת הטרדה מאיימת").

בנסיבות בהן עסקינן בסוגיה שלה היבטים שונים הראויים להשמע במעמד הצדדים, מצאתי להעתר לבקשה באופן שהצו מיום 30.12.20, יוותר על כנו עד למועד הדיון במעמד הצדדים.

לאור האמור, הבקשה לביטול הצו- נדחית.

אני קובע דיון במעמד הצדדים ביום 7.3.21 שעה 9:00 – 10:00.

משכך מצאתי כי מתקיימים התנאים למתן צו למניעת הטרדה מאיימת בבקשתה של גב' בן מנחם לפרק הזמן הקצוב בחוק וההנחיות האופרטיביות יינתנו בסוף ההחלטה.

בסיכומו של דבר מצאתי כי ביחס למשיב מס' 2 בהליך 68934-11-20 עלה בידי המבקש לבסס באופן הנידרש את החשש מפני נקיטת אמצעים שיש בהם כדי להוות הטרדה מאיימת כמשמעה בחוק וזאת בייחוד בשים לב ליסוד הצופה פני עתיד (השוו בעיניין זה: ע"ש (ב"ש) 1506/09 עו"ד מועלם נ' עו"ד גילבוע, פורסם בנבו, פסק דין מיום 19/3/09).

...

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי טיעוני הצדדים, צפיתי בסרטונים השונים שהוצגו לעיוני על ידי הצדדים השונים במעמד הדיון שהתקיים ובשים לב בין היתר להתנהלות במעמד הדיון, הרי שדין הבקשות להתקבל באופן חלקי, כל בקשה על פי עניינה והדברים יפורטו.

הבקשה בה"ט 69592-11-20 מתקבלת באופן חלקי וניתן צו האוסר על המשיב כדלקמן: להטריד את המבקשת בכל דרך ובכל מקום.

במקרה זה, לאחר ששקלתי בדבר, אני קובעת כי יש מקום לפסיקת הוצאות לטובת המשיבות 1 ו- 3 במסגרת תיק מספר ה"ט 68934-11-20.

ביהמ"ש לא יכול לתת יד להתנהלות חוזרת מסוג זה ושוכנעתי כי זהו אחד המקרים החריגים המצדיקים פסיקת הוצאות.

מאחר ולטענתו התקנת המצלמות נועדה על מנת לעקוב ולבלוש אחריו, הרי שמתקיימים בכך לטענתו התנאים למתן צו הטרדה מאיימת אשר במסגרתו יורה ביהמ"ש על הסרת המצלמות, מחיקת כל החומר שנאסף בהן עד כה והארכת הצוו ההדדי שניתן.

לא עלה בידי המבקש לבסס באופן הנידרש את החשש מפני נקיטת אלימות פיזית מצד המשיב כלפיו או נקיטת אמצעים שיש בהם כדי להוות הטרדה מאיימת כמשמעה בחוק וזאת בייחוד בשים לב ליסוד הצופה פני עתיד (השוו בעיניין זה: ע"ש (ב"ש) 1506/09 עו"ד מועלם נ' עו"ד גילבוע, פורסם בנבו, פסק דין מיום 19/3/09).

כב' השופט דנציגר נידרש להיבט המהותי הגלום בצו למניעת הטרדה מאיימת ברע"א 2327/11 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, החלטה מיום 28.4.11) באומרו : "צו מניעת הטרדה מאיימת פוגע בזכויות ואינו עניין דיוני גרידא: צו מניעת הטרדה מאיימת מגביל זכויות יסוד בסיסיות של הפרט כמו חופש התנועה, זכות הקניין, חופש הביטוי, הזכות לחרות ולאוטונומיה". סוף דבר משלא עלה בידי המבקש בנסיבות המקרה שבפניי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו, דין הבקשה למתן צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת - להדחות.

...

תמצית ההכרעה לאחר עיון בבקשה כפי שהוגשה, שמיעת טענות הצדדים, עיון במוצגים שהוצגו ובשים לב לדין הרלבנטי – דין הבקשה להידחות.

מאחר ומצאתי כי המבקש לא עמד בנטל ראייה או בצל צלו של נטל כאמור ביחס להטרדה מאיימת מצד המשיב בנסיבות המתוארות הרי שדין הבקשה כולה להידחות.

כב' השופט דנציגר נדרש להיבט המהותי הגלום בצו למניעת הטרדה מאיימת ברע"א 2327/11 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, החלטה מיום 28.4.11) באומרו : "צו מניעת הטרדה מאיימת פוגע בזכויות ואינו עניין דיוני גרידא: צו מניעת הטרדה מאיימת מגביל זכויות יסוד בסיסיות של הפרט כמו חופש התנועה, זכות הקניין, חופש הביטוי, הזכות לחרות ולאוטונומיה". סוף דבר משלא עלה בידי המבקש בנסיבות המקרה שבפניי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו, דין הבקשה למתן צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת - להידחות.

עוד אציין כי במתן הצוו המבוקש, כפי שניתן יש משום האיזון שבין הצורך להגן מפני הטרדה מאיימת ובין הפגיעה בזכויות מי מהצדדים ואין בו משום פגיעה העולה על המידה הנדרשת בפגיעה בחרויות.

מכל הנימוקים שלעיל מצאתי כי היתקיימו התנאים הנדרשים למתן הצוו והנני מורה, על פי סמכותי בהתאם לחוק למניעת הטרדה מאיימת תשס"ב 2001- , על מתן צו הדדי לפיו נאסר על כל אחד מהצדדים להטריד את האחרים בכל דרך ובכל מקום, לאיים על האחרים ובני משפחתם בכל צורה ודרך, לפגוע בהם, ליבלוש אחריהם, לארוב להם, להיתחקות אחר תנועותיהם ו/או מעשיהם, או לפגוע בפרטיותם בכל דרך אחרת, לאיים עליהם וכן להפריע ו/או לחסום רכבים ו/או דרכי גישה.

...

תמצית טענות המשיבים לטענתם, אין לאפשר שימוש בצו למניעת הטרדה מאיימת כדי להשיג מטרות זרות לאלה המונחות ביסוד החוק ומתן צו הגנה, צו מניעת הטרדה מאיימת, הינו אמצעי דרסטי וחריף שאין לעשות בו שימוש שלא לצורך.

מכאן כי הנסיבות תומכות במסקנה כי מי מהצדדים עלול לשוב ולהטריד, לפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו ובחירותו של האחר בעתיד, או חלילה לפגוע בגופו.

מכל הנימוקים שלעיל מצאתי כי התקיימו התנאים הנדרשים למתן הצו והנני מורה, על פי סמכותי בהתאם לחוק למניעת הטרדה מאיימת תשס"ב 2001- , על מתן צו הדדי לפיו נאסר על כל אחד מהצדדים להטריד את האחרים בכל דרך ובכל מקום, לאיים על האחרים ובני משפחתם בכל צורה ודרך, לפגוע בהם, לבלוש אחריהם, לארוב להם, להתחקות אחר תנועותיהם ו/או מעשיהם, או לפגוע בפרטיותם בכל דרך אחרת, לאיים עליהם וכן להפריע ו/או לחסום רכבים ו/או דרכי גישה.

( סבורני כי מתן הצו ההדדי יאפשר "הרגעת הרוחות" והדדית בהימנעות מהתנהלות דומה בעתיד.

המערער טען כי הפרסומים הרבים ברשתות החברתיות מעמידים אותו "מפני סכנה מוחשית לחייו והוא מפחד שיפגעו בו. כמו כן ישנה פגיעה קשה מאד בשמו הטוב". בו ביום, היתקיים דיון במעמד המערער בלבד בבית משפט השלום בהרצליה.

נקבע שם כי: "על פי לשונו של חוק מניעת הטרדה מאיימת ולהשקפתי, במידה מסוימת גם על-פי תכליתו ניתן לכלול בגדר המקרים הבאים בגדרי תכולתו, גם מקרים שבהם בוצעה הטרדה על דרך של פרסומים, לרבות ברשתות החברתיות, ובילבד שיש בהם משום פגיעה של ממש בשלוות חייו של המבקש, בפרטיותו ובשמו הטוב, וכי מיתקיים יסוד סביר להניח כי המטריד עלול לשוב ולפגוע בפרטיותו, בשמו הטוב או בשלוות חייו ... דומני כי על מנת שתחצה הטרדה באמצעות פרסומים את גבולם של דיני לשון הרע ותיכנס להיכלו של חוק מניעת הטרדה מאיימת, יש להווכח כי מדובר בפרסומים רבים חוזרים ונשנים, בתדירות גבוהה כך שהצטברותם ומידת האינטנסיביות שלהם גורמת לפגיעה של ממש ביכולתו של הנפגע לקיים שגרת חיים תקינה". במקרה דנן היתקיימו כל התנאים למתן צו למניעת הטרדה מאיימת בהתאם לחוק.

...

"המשיב לא הטריד, לא מטריד ולא יטריד את המערער" והטענות שיטרידו בעתיד "הן משאלת לב אשר לא תתגשם בשום צורה ועניין". לכן, יש לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות.

ברם, כפי שקבעה כב' השופטת דפנה ברק ארז ברע"א 6861/22 יוספה ברק טמיר נ' ד"ר שרון אלרעי פרייס (31.10.22): "בית משפט השלום הנחה עצמו לאורן בהגדירו את קו הגבול בין פרסומים הנכנסים לגדרי חוק איסור לשון הרע לבין אלו החוסים תחת החוק למניעת הטרדה מאיימת. אכן, ביטוי הפוגע בשמו הטוב של אדם עשוי להיות רלוונטי במקרים המתאימים הן לחוק איסור לשון הרע והן לחוק למניעת ההטרדה המאיימת. אולם, בעוד שבגדרו של חוק איסור לשון הרע הבחינה המשפטית מתמקדת בתוכנו של הביטוי, על רקע החשש שהוא צפוי לבזות ולהשפיל את האדם הנוגע בדבר בעיני הבריות, החוק למניעת הטרדה מאיימת ממוקד בהשפעתו הנמשכת של הביטוי על האדם עצמו, בשל כך שהוא מאיים עליו או פוגע בשלוות חייו, בפרטיותו, בחירותו או בגופו. על רקע האמור, ברי כי בגדרו של חוק זה יש משמעות רבה לכך שהביטוי הוא חוזר ונשנה. כמו כן, וכפי שמעיד עליו שמו – החוק למניעת הטרדה מאיימת ממוקד במניעה עתידית ומכאן חשיבותו. אם כן, אין מקום להנחה שמתחייב "סיווג" חד-חד-ערכי של פרסומים כלשון הרע או כהטרדה מאיימת.

סיכומו של דבר: הבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת שהגיש המערער, הייתה במקומה.