תנאים להפחתת פיצויי הלנת שכר

להלן נפרט את הקביעות שבפסק הדין, בהתייחס לרכיבי התביעה הרלוואנטיים לערעורים: אשר לתביעה לתשלום פצויי פיטורים, על רקע נסיבות סיום יחסי העבודה, קבע בית הדין האיזורי כי "התובע התפטר בדין מפוטר... ועל כן זכאי לפצויי פיטורים על פי הדין"; כי יש לקבל את גירסתו של מרדכי, שלפיה הוא פנה לחברה בעיניין אי תשלום זכויותיו כאמור, לרבות אי ביצוע ההפרשות לקרן הפנסיה, כבר בשנת 2002, אולם דבר לא נעשה; כי בתגובה לפנייתו, החברה אף ביטלה את העסקתו במשמרות ליל שישי וכי מטעם זה הוא נימנע מלפנות אליה בשנית, מחשש שתנאי עבודתו ייפגעו.

כך למשל, קובע סעיף 18 לחוק הגנת השכר שכותרתו "הפחתת פיצוי" לאמור: "בית הדין האיזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעסיק לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דיעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האיזורי, ובילבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו." סעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר, הנוגע לפסיקת פצויי הלנת פצויי פיטורים קובע כי: "בית דין איזורי יהיה מוסמך להפחית או לבטל פיצוי הלנת פצויי פיטורים, כאמור בסעיף 18, אף אם פצויי הפיטורים לא שולמו עקב אחד מאלה:

...

בהתחשב במכלול השיקולים הללו, מצאנו לחייב את החברה בפיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסכום כולל בסך 50,000 ₪ (10,000₪ בגין פיצויי הלנת שכר ו- 40,000₪ בגין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

סוף דבר ערעור החברה מתקבל ערעור החברה בעניין חיובה בתשלום תוספת הוותק, באופן שבו יבוטל החיוב בתשלום זה במלואו.

יתר הטענות של מרדכי בערעור (בנוגע לתוספת הוותק, פדיון חופשה, אי תחולת ההתיישנות על התביעה לתשלום שעות נוספות ולתשלום פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה) - נדחות.

סעיף 17 לחוק קובע כי לשכר המולן יתוספו פצויי הלנת שכר אותם רשאי בית הדין להפחית בתנאים שקבע המחוקק – אם מצא כי השכר המולן לא שולם במועדו בשל טעות כנה, או בגלל סיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה או בשל חילוקי דיעות בדבר עצם החוב שיש בהם ממש.

...

מכאן כי הבקשה מתקבלת באופן שנקבע כי על המשיבה לשלם שכר לעובדים שלא התייצבו לעבודתם ביום 11.12.2011, למעט עובדים שמקום עבודתם במוסדות החינוך, בצירוף פיצויי הלנת שכר וזאת במשכורת חודש פברואר הקרוב (לא יאוחר מיום 1.3.2013).

לטעמנו התנהלות זו חמורה שבעתיים, מקום שהיא באה מצד רשות ציבורית והיא צריכה התייחסות של גורמי המנהל השונים ובפרט של גורמי המנהל האמונים על הייעוץ המשפטי, שהרי רשות ציבורית איננה אחוזתו הפרטית של העומד בראש הרשות; ותפקידו של הייעוץ המשפטי ברשות ציבורית איננה לשקף את עמדת העומד בראש הרשות, אלא לתת ביטוי לאינטרס הציבורי הרחב וזה מצדו דורש את הייעוץ המשפטי ברשות הציבורית להיצמד לתמונה העובדתית המלאה.

סוף דבר: סוף דבר הבקשה מתקבלת, כאמור בסעיף 42 לפסק דין זה; כנהוג בהליכים קיבוציים, אין צו להוצאות.

שלילת פצויי פיטורים אפשרית בהתקיים התנאים הקבועים בחוק בלבד (ע"ע (ארצי) 214/06 אלוניאל בע"מ נ' אלכסנדר צ'רניאקוב (פורסם בנבו, 31.5.2007) (להלן – "עניין אלוניאל")).

סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע כי - בית הדין האיזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דיעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האיזורי, ובילבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו.

...

סוף דבר הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים כדלקמן: פיצויי פיטורים - 19,992 ₪ פנסיה – 14,400 ₪ משכורת אוקטובר 2019 – 6,000 ₪ תוספת ותק – 840 ₪ דמי כלכלה – 4,000 ₪ מענק שנתי – 9,000 ₪ פדיון חופשה – 9,000 ₪ דמי הבראה – 8,731 ₪ פיצויי הלנה – 5,000 ₪ הסכומים לעיל ישולמו תוך 30 יום ממועד פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

טענות הנתבע לקיזוז הודעה מוקדמת וסכומים ששולמו ביתר – נדחות.

משהתקבלה תביעת התובע ברובה הגדול, הנתבע ישלם לתובע הוצאות ושכ"ט בסך של 6,000 ₪.

מנגד טענה הנתבעת כי התובעים אינם זכאים לפצוי, שכן היו מודעים היטב לתנאי העסקתם ולעדכונים התכופים בתנאי שכרם, מאחר שאלה נעשו בהתאם לבקשותיהם ולדרישותיהם, והשתקפו בתלושי השכר המפורטים שקבלו מדי חודש.

סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע כי בית הדין מוסמך להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעסיק לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דיעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האיזורי, ובילבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו.

...

עוד נפסק, כי בבוא בית הדין להכריע בשאלה מי מהצדדים הביא את יחסי העבודה לידי גמר, עליו ליתן את הדעת "למכלול העובדות הרלבנטיות ומהן להסיק את המסקנה; ואין ללמוד מקטע דברים אלא מהתמונה כולה" (עניין בנצילוביץ').

הנתבעת תשלם לתובעים בתוך 30 ימים מיום שיומצא לה פסק הדין, את הסכומים המפורטים להלן, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (10.9.19) ועד לתשלום בפועל: לתובע: גמול עבור עבודה בשעות נוספות בסך 169,557 ₪; פדיון חופשה שנתית בסך 2,160 ₪; פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 5,000 ₪.

נוכח חוסר תום לבם של התובעים, מאחר שגרסתם נמצאה בלתי מהימנה בעליל בנוגע לעניינים המצויים בליבת המחלוקת, כמפורט בפרק הנוגע לנסיבות סיום העסקתם, ובשים לב לפער בין הסכום שנתבע (599,627 ₪ לתובע, 490,361 ₪ לתובעת), לסכום שנפסק בסופו של יום, ולכך שמרבית רכיבי התביעה נדחו, לא מצאנו מקום לפסוק הוצאות לטובת התובעים.

התוצאה היא, אפוא, שכל צד יישא בהוצאותיו.

סעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 (להלן- חוק הגנת השכר) קובע לאמור: "בית הדין האיזורי רשאי להפחית פצויי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעסיק לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דיעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין, ובילבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו." סעיף 20 (ב)(2) לחוק הגנת השכר מוסיף וקובע לאמור: "שולמו פצויי הפיטורים לאחר היום השלושים שלאחר המועד לתשלומם – הפרישי הצמדה לתקופה שמן המועד לתשלומם עד ליום בו שולמו, בתוספת 20% על הסכום הכולל של פצויי הפיטורים והפרשי ההצמדה כאמור בעד כל חודש שבו לא שולמו פצויי הפיטורים; בעד חלק מחודש תשלום התוספת של 20% האמורה באופן יחסי." לצורך הדיון בפנינו אנו מוכנים לצאת מנקודת הנחה, כי עד מועד החזרת הרכב על ידי התובעת בחודש ספטמבר 2021, בין הצדדים נתגלעה מחלוקת כנה לגבי השלמת פצויי הפיטורים להם זכאית התובעת; וזאת נוכח העובדה כי התובעת עכבה את הרכב, עשתה שימוש בו, ולא השיבה את הרכב שהיה בחזקתה לחברת השכרה וטרם הוברר מתי בכוונתה להחזירו.

אשר על כן, נוכח כללם של דברים, תוך שלקחנו בחשבון כי בחלק מהתקופה הרלוואנטית להלנה התרגשה עלינו תקופת הקורונה, אשר גם בעטיה הורעו תנאי עבודתה של התובעת, ובשים לב לעובדה כי גב' רובנר נהגה עם התובעת לפנים משורת הדין בתקופת החל"ת בכל הנוגע לשימוש ברכב השכור כאמור, גב' רובנר תשא בפיצויי הלנת פצויי פיטורים בסך כולל של 15,000 ₪.

...

דיון והכרעה הערות מקדימות לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שנשמעו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין טענות התובעת לגבי זהות מעסיקתה, כמו גם לגבי תחילת תקופת העסקתה להתקבל.

נוכח האמור לעיל לא מצאנו לפסוק לטובת מי מהצדדים פיצוי בשל העדר חובת תום הלב.

אנו סבורים כי אי תשלום פיצויי פיטורים במלואם, אינו נובע מטעות כנה מצדה של גב' רובנר ו/או חברת קבקוב.

סוף דבר תביעת התובעת מתקבלת בעיקרה וטענת הקיזוז של גב' רובנר מתקבלת במלואה.