בדב"ע (ארצי) לח/0-6 אנגל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ט 353, 358 (1978), נפסק בהקשר זה, כדלקמן:
"הטעם למתן גמלאות ארוכות טווח בדרך קיצבאות עולה ממטרתו של הביטוח הלאומי, והדבר מתאפשר בשל מהותו של הביטוח הלאומי. המטרה היא – להבטיח מינימום לקיומו הכלכלי של הזכאי, כל עוד יעמוד הצורך, ושלא יהיה תלוי במזלו ותבונתו הכלכלית, או במצב כלכלי שיכול ויכול כי ישתנה במרוצת השנים, כך שסכום חד פעמי הנראה כמועיל ומושקע טוב יתברר ברבות הימים כי לא היה אלא משענת קנה רצוץ. לשון אחר – המטרה היא למנוע מצבים שבהם יחזור הזכאי מכוח חוק הביטוח הלאומי להבטחת קיום מינימאלי, ויהיה לחסר אמצעי קיום, או כי מה שניתן להבטחה חלקית של קיום – ירד לטמיון... לא שיקולים של כדאיות עסקית, אלא שיקולים של מדיניות חברתית עומדים אחרי שיטת גמלאות זאת."
שיקול הדעת המסור לנתבע בהוון הגימלה – בהתאם להלכה הפסוקה, הכלל הוא תשלום קצבה לנכה, בעוד שהוון הקצבה הנו כאמור חריג לכלל.
בפרשת הרמן גם הודגש, כי "לא בכדי דאג המחוקק להטיל תנאים המכבידים בטרם מתאפשרת המרת הקצבה בתשלום חד פעמי. התכלית היא שהנכה לא יהפוך למקרה סוצאלי ונטל על החברה בנגוד לתכלית החוק".
הקף הבקורת השיפוטית על החלטת המוסד לביטוח לאומי בבקשה להיוון קצבת הנכות – ביחס להקף הבקורת השיפוטית על החלטת הנתבע בבקשה להיוון קצבת הנכות, נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כדלקמן (עב"ל (ארצי) 361/97 המוסד לביטוח לאומי –באישה, פ"ד לד 433 (1999)):
"... במסגרת הפיקוח השפוטי של בית הדין לעבודה על החלטת המוסד לביטוח לאומי לגבי הוון קצבת נכות מעבודה, אין בית הדין מוסמך להחליף את שיקולו של המוסד בשיקולו של בית הדין, בעניינים שבית הדין "אינו ערוך לטפל בהם ושאין לו הכלים לכך"..
...
לאחר עיון במסמכים אלה, הגענו לכלל מסקנה כי אין בהם כדי לשנות מהחלטתנו בפסק הדין.
לאור האמור לעיל, מקובלת עלינו עמדת הנתבע, שצוינה בהשלמת סיכומיו, כי במידה והכנסתו של התובע אכן השתנתה, והוא עובד ומפרנס – ונדגיש כי עניין זה לא פורט ולא הוכח כדבעי במהלך הליך זה – הרי ששמורה בפני התובע הדרך להגיש תביעה חדשה לנתבע, וזו תיבחן בהתאם להוראות הדין והנהלים הקיימים.
לסיכום – לסיכום כלל האמור לעיל ולאור המפורט בהרחבה בפסק הדין, דין התביעה להידחות, וכך הננו מורים.
