מלשונו הסבילה של הסעיף נראה כי הסעיף נועד לחול לגבי שינויים חצוניים בלתי צפויים, שחלו מבלי שהיו נתונים לשליטת הצדדים (כמו, למשל, מקרה בו נודע למבוטח, לאחר שנכרת חוזה הביטוח, כי הוא חולה במחלה שמחמירה את הסיכון המוסכם) – ולא על שינויים פנימיים שהתרחשו בעקבות בחירה של המבוטח עצמו.
אין המדובר במקרה דנא באי נקיטת אמצעי להקלת סיכון, אלא בנסיבות שבהן המבוטחת "תפרה את מידות הפוליסה לצרכיה האישיים".
התובע הפנה בתגובתו להוראות סעיף 29 לחוק חוזה ביטוח, אשר קובע :
"היתה חבות המבטח או היקפה מותנים על פי חוק או על פי החוזה, בין לחיוב ובין לשלילה, במעשה או במחדל של המבוטח או של המוטב, שלא השפיעו השפעה של ממש על סיכון המבטח, רשאי בית המשפט, אם נראה לו צודק לעשות כן בנסיבות הענין, לחייב את המבטח בתגמולי הביטוח, כולם או מקצתם, אף אם התנאי לא קויים או הופר".
מעבר לכך, שהטיעונים שמאחורי החלת סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח לא נטענו בכתב התביעה, הרי שברע"א 1219/18 שי פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ ואח' (18.6.18), נפסק:
"עיקר יישומו של הסעיף הוא במקרים בהם עלול מבטח להיתנער מתשלום בגין אי-עמידת המבוטח בתנאים צורניים או בתנאים אחרים חסרי חשיבות שנקבעו בפוליסה (רע"א 9089/08 יוניק מחסני ביגוד והנעלה בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה ו (27.11.2008); ולר, חוק חוזה הביטוח כרך א, עמ' 652). דרך המלך ליישום הוראות הסעיף היא במקום שבו הופר או לא קויים תנאי מוקדם לחבות, הכרוך בבצוע פעולה מסוימת (למשל, אם לא הותקן אמצעי מיגון כפי שנידרש במסגרת הוראות הפוליסה) (אליאס כרך א, 698-697). השמוש בסעיף נעשה גם באשר לתניה המסייגת את הכסוי הבטוחי, במקום שבו לא הייתה לכך משמעות ממשית על הקף הסיכון הבטוחי שהמבטח לקח על עצמו (כך למשל, כאשר אחד מתנאי הפוליסה היה כי השמוש ברכב הוגבל רק למטרות עסקיות אך הוכח כי לא ניתן לכך משקל ממשי) (ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, [פורסם בנבו] פסקות 67-65 (25.6.2007)). על פני הדברים, אינני סבור כי ניתן להחיל את הוראות הסעיף גם על מקרה כבעניינינו, במקרה שבו המבוטח מסר מידע כוזב בכוונת מירמה, לאחר קרות מקרה הביטוח. לטעמי, מצב דברים זה אינו יכול לקבל "הכשר" באמצעות המסלול הקבוע בסעיף 29 לחוק, ואינו יכול להכנס בגדרי המצבים שבהם בית משפט רשאי "להקל" בקיומו של תנאי בחוק או בפוליסה, אף אם במוקד הדיון עומד עניינו של צד שלישי תם לב".
...
מנגד, טוענת הנתבעת, בכתב ההגנה, בין היתר, כי דין התביעה כנגדה להידחות הואיל ובמועד התאונה נהג ברכב נהג שגילו נמוך מ- 24 ומשכך אינו מורשה לנהוג ברכב על פי תנאי הפוליסה.
היום התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה העידו התובעים והחוקר מטעם הנתבעת, ולאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמכלול החומר המצוי בתיק ולאחר התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות, ואנמק;
התובעים הגישו את התביעה בהסתמך על הטענה שהועלתה בכתב התביעה, שהתובע 2 השתמש ברכב אך ורק באופן מזדמן.
במקרה דנא, שוכנעתי כי המדובר בבחירה של המבוטחת עצמה להתקשר בביטוח מעל גיל 24 כאשר כל טענה אחרת שהועלתה על ידה במהלך הדיון לא הוכחה ונטענה בעלמא ללא ביסוס עובדתי ולו מינימאלי.
כמו כן, איני מקבלת את טענת התובעים בתגובתם שחברת הביטוח פעלה בניגוד לאינטרסים של התובעים תוך שהיא מעדיפה את האינטרסים האישיים שלה, הואיל וגם טענה זו נטענה בעלמא ללא ביסוס עובדתי ולו מינימאלי.
בשקלול כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעים לשלם לנתבעת, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,500 ₪.
