כך קבע כבוד סגה"נ, השופט אילן ש' שילה (כתוארו אז) בפסק דינו בעיניין רום, מתאריך 7.2.2016:
"עולה מן המקובץ כי העותרים הפרו, מפרים ואינם עומדים בתנאי הסכם חכירת המשנה, שמכוחו החזיקו בקרקע, וכך גם אינם עומדים במבחני תקנת הפטור. לפיכך, החלטת העיריה שלא להיתקשר עם העותרים בהסכם להארכת חכירת המשנה, שפגה לפני עשור ומחצית העשור, ועל אחת כמה וכמה שלא להיתקשר עמם בפטור ממכרז, ראויה ונכונה, ואין מקום להתערב בה. אדרבא, דומה שאילו הייתה העיריה פוטרת את העותרים מחובת המיכרז, או מתקשרת עמם בהסכם חכירת משנה לתקופה נוספת ולו מכוח זכות הקדימה, שכאמור פגה לפני 15 שנה, הייתה פועלת שלא כדין. לא זו בלבד, אלא שאם הייתה העיריה עושה כן, הייתה נותנת תוקף להפרות יסודיות של הסכם חכירת המשנה, מיתעלמת מסירובם של העותרים להיתקשר בהסכם להארכת חכירת המשנה עם סיום תקופת החכירה המקורית ובמשך שנים לאחר מכן, כאשר העותרים עושים דין עצמי כשאינם מחזירים את הקרקע לעיריה בתום תקופת החכירה, ואף אינם משלמים תשלום ראוי על השמוש שהם עושים בקרקע במשך שנים (לפחות עד להסדר הדיוני השני בשנת 2012 ויש להניח שגם לאחריו שהרי הסכומים שנקבעו בהסדר הדיוני מיוסדים על שומה היסטורית של ערך הקרקע). אילו חרף כל זאת הייתה העיריה מסכימה להאריך את תקופת חכירת המשנה, ואף לעשות כן בפטור ממכרז, הייתה גם מועלת בתפקידה כנאמן תושבי העיר. העיריה מצידה נהגה ביותר מהגינות כלפי העותרים, כשהציעה וחזרה והציעה להם להיתקשר בהסכם להארכת תקופת החכירה, חרף סירובם להענות להצעותיה והתעלמותם מהתראותיה. העותרים ביכרו "להמר על כל הקופה" (כדברי בית המשפט העליון), ואין להם להלין אלא על עצמם.
בשונה מהתובעים, המחזיקים שעתירותיהם נדחו בפסקי הדין גורדו ורום לא הפרו את חכירת המשנה בתקופה ההיסטורית ולא היה ספק ביחס לזכויות מורישיהם במקרקעין ואף על פי כן הובהר כי לא ניתן לחדש את זכויותיהם במקרקעין ללא מיכרז (סעיף 7 לסיכומי הנתבעת).
לתנאי זה חריג אשר הוגדר כחריג האנטרס הצבורי והעוול המשמעותי - לפיו תתאפשר סטיה מכך במקרים בעלי חשיבות ציבורית או עוול משמעותי לאחד מהצדדים (סעיף 22 לפסק הדין).
יתר על כן, כיצד אף ניתן לטעון למירמה בעיניין הזכויות במקרקעין כאשר פעם אחר פעם לאורך כל השנים ובעשרות התכתבויות שבה ופנתה לתובעים וביקשה כי ימציאו אסמכתות המעידות על זכויותיהם?!
הכיצד אם כן ניתן לטעון למצג כוזב כאשר הערייה מודה בחזקה, מודה ששלחה דרישות תשלום, מודה שטבצ'ניק האב שילם אותן אך עומדת על כך כי אין בידיה את הדרוש להוכיח העברת זכויות חכירה כדין, כפי שאף כיום לאחר חיפושים רבים אין בידיהם להוכיח?!
לאור אלה, יש לדחות את טענות התובעים (למשל פרק ג.2 לסיכומי שדה) בקשר עם הטעה על ידי הערייה.
...
תחילה וכאמור, המסקנה המתבקשת מההסדר הדיוני הראשון היא כי התובעים הסכימו כי דמי החכירה החודשיים יעמדו על סך של כ – 100,000 ₪ ובחישוב פשוט כ – 1.2 מיליון ₪ לשנה.
שימוש לרעה בהליכי משפט
הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות אף בשל שימוש לרעה בהליכי משפט, כשלעצמו, וזאת בשים לב לטענות בדים מובהקות שהעלו התובעים.
סיכום
לנוכח כל האמור, התביעות נדחות.
