עוד נאמר בפרסומים, כי בין נמען הכספים, יהושע, לבין השרה רגב, היתקיימו קשרים, עובר לבצוע ההיתקשרות בין משרדו של יהושע לבין משרד התרבות והספורט.
על רקע זה, לא מצאתי מקום לקבל את טענות המבקשים, שלפיהן "בית משפט קמא סטה באופן מהותי מהלכה מחייבת [...] שקבע בית משפט זה, לפיה בחינת ההגנות שבחוק תעשה תוך היתייחסות לפירסום 'כמכלול, מבלי לדקדק בכל פרט ופרט מהפרסום הפוגע'". ראשית, חרף ניסוח נחרץ זה, את טענתם האמורה לא עלה בידי המבקשים לתמוך בפסיקה שעסקה בהגנת העיתונאות האחראית, או בהגנת תום הלב בכלל, אלא רק בפסיקה שעסקה בהגנת אמת הפירסום.
· סמוך לשעה 19:00 באותו יום, השיבה דוברת המשיבה לשלושת השאלות הראשונות, בציינה, בין היתר, כי "משרד התרבות והספורט ביקש ממשרדי הפירסום והיח"צ שעובדים עמו בשגרה רעיונות לשיווק הפרויקט. ההצעה שנמצאה הטובה ביותר הייתה הצעתו של הטוטו, באמצעות משרד הפירסום רמי יהושע – ולכן הקמפיין נעשה ע"י ספק זה".
· במהדורת החדשות של אותו ערב פורסמה השיחה המוקלטת, ונטען כי המשיבה, ולא הטוטו, בחרה להיתקשר עם יהושע, וכי יש לה הכרות מוקדמת עמו.
...
אין בידי לקבל את הטענה שהשאלות לא היו ברורות דיין משום שלא הובהר טיב ההיכרות המוקדמת שאליו הן מתייחסות.
עם זאת, לביצוע המהיר של התיקון עשויה להיות משמעות בבחינה כוללת של הגנת "עיתונאות אחראית".
סוף דבר
פסק דינו של בית המשפט המחוזי מצמצם לטעמי את הגנת "העיתונאות האחראית" אשר מצאה לה מקום משכן בסעיף 15(2) לחוק.
בהינתן המבחנים הנוגעים להתנהלות המפרסם ולפרסום עצמו, אני סבור כי עומדת למבקשים הגנה זו.
אשר על כן, לו דעתי תישמע, הערעור יתקבל ובנסיבות העניין כל צד ישא בהוצאותיו.