כך נקבע בע"א 466/83 אג'מיאן שאהה, ארכיהגמון הכנסייה הארמנית בירושלים נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, לט (4) 734 (1986): "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו הפירסום".
כאמור, מדובר בתביעה בגין תלונה שהוגשה לועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין כנגד בנו של התובע, כאשר בתלונתו, היתייחס הנתבע לאפשרות שהתובע ביצע עבירת הלבנת הון.
אף שככלל "כוונת זדון ותום לב אינם דרים בכפיפה אחת" (עניין אילנה דיין, פסקה 5 לפסק-דיני), הרי שנוכח החשיבות הציבורית בדווח למישטרה על חשד לבצוע עבירה, ייתכן מצב שבו המתלונן ייחשב כאילו פעל בתום לב, גם אם המניע להגשת התלונה היה מניע "זדוני". למצב דברים כזה היתייחס השופט (כתארו אז) ברק בעיניין ריימר (ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2) 14:
"מה הדין, אם המתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו, אך עצם הגשת התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? במקרה זה מונע המתלונן על-ידי מוטיב מרושע, אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמתיים הם. התעמוד למתלונן ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק? נראה לי, כי התשובה היא בחיוב, והיא מתבקשת ממטרת ההגנה עצמה, הבאה להגן על בני ציבור המדווחים על עבירות שנעברו. לעתים קרובות למדיי לא נעשה הדיווח מתוך מטרה נעלה של הגשמת שילטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני הציבור להסס במסירת מידע, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע צבורי כן".
אנו מוצאים, אפוא, כי בקביעתה של הגנה זו, ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם, לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המישטרה (ובפני גופי חקירה נוספים, או כאלה הממונים על בירור תלונות), על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע.
...
אני מוצאת, בהצטבר כל האמור לעיל, כי מנקודת מבטו אכן יש ממש בחשדות אלה, כדי הצורך לפנות בתלונה נגדו.
מכאן, כי מתוך האבחנה בין תלונת שווא שהמתלונן יודע כי אין בה אמת, ולא תוכל לחסות תחת הגנת "תום הלב", לבין תלונה שהמתלונן מאמין באמת ובתמים כי היא נכונה, ותוך יישום עקרונות אלה על המקרה דנא, אני סבורה כי הנתבע חוסה תחת הגנת תום הלב שבסע' 15 לחוק.
מכאן, מצאתי כי דין התביעה להידחות.
