תכנית להקמת תחנת דלק בשטח אשר מיועד כיום לשימוש חקלאי

צוין בעיניין זה: "סופרמרקט הנו שימוש מסחרי, המצריך התאמות אשר אינן נידרשות כאשר מדובר במבנה לשימוש חקלאי. כך למשל, הפעילות המסחרית בסופרמרקט, בנגוד לשימוש חקלאי, מושך אליו תנועה יומיומית רחבת הקף ומצריכה הסדר תנועה, חנייה וביוב, אשר אינם נדרשים כאשר מדובר בשימוש חקלאי. כמו כן, נידרשת לפעילות יומית של שטחי פריקה וטעינה, התאמת המבנה למסחר וכד'". מן הראוי להסדיר הקמת סופרמרקט ליישוב באמצעות הליך תיכנוני ולא באמצעות היתר לשימוש חורג.

במהלך הדיון בעתירה צוין גם כי המושב שוקד על הכנת תכנית כוללת למרכז מסחרי, בצמוד לתחנת דלק שכבר אושרה.

בקשתם של העותרים למתן היתר לשימוש חורג הועברה לאישורה של הועדה המחוזית, וזאת בהתאם לסעיף 7(ג) לתוספת הראשונה לחוק התיכנון והבנייה אשר קובע: "שימוש חורג בקרקע חקלאית טעון אישור הועדה המחוזית ובקרקע המיועדת בתכנית מיתאר מחוזית למטרה חקלאית או לסוג של שטחים פתוחים – גם אישור הועדה" [הכוונה לולקחש"פ].

...

גם בעניין זה סבור אני כי שגתה ועדת המשנה.

סבור אני כי מדובר בשיקול חשוב שאין להתעלם ממנו.

סוף דבר, הגעתי למסקנה כי יש לבטל את החלטת ועדת המשנה בענייננו, ותחתיה לאמץ את המלצת הוועדה המקומית, בכפוף לקיום הדרישות שנקבעו בה, אך תוך צמצום משך תוקף ההיתר לשימוש חורג לשלוש שנים.

ביום 5.8.03 דנה הועדה המקומית בתוכנית, מכוח הוראת סעיף 62א(א)(10) לחוק התיכנון והבניה תשכ"ה - 1964 (להלן: "חוק התיכנון והבנייה") והחליטה להפקיד אותה בתנאים, וזאת בנגוד לעמדת מהנדסת הועדה אשר סברה כי אין לקטוע, ללא צורך, את המרחב הפתוח וכי הקטע הנידון איננו מתאים להקמת תחנת דלק, שכן הוא נמצא בשיפולי שמורת טבע והוא בעל ערכיות נופית גבוהה.

באותו עניין, על סמך שורה ארוכה של שיקולים, (הנתונים המיוחדים של המקרקעין שנותרו ללא אפשרות ניצול, אף לא לשימוש חקלאי, בהיותם שטח קטן הכלוא בין כבישים; בהיתחשב בכך שאין מדובר בשטח פתוח אלא בשטח הצמוד למבנה של מוסך חקלאי ולמתחם מקורות, שהוקמו על פי תכניות מאושרות, כשהדרך חוצצת בינו לבין בתי הישוב גן שומרון; בהיתחשב בכך שהוולקחש"פ סברה כי אין צורך באישורה לתכנית; בהיתחשב בכך שהשטח מיועד לאיזור פיתוח כפרי על פי תמ"מ/6 המופקדת; בהיתחשב בכך שנתקבלו האישורים מכל הגורמים המוסמכים להקמת התחנה; בהיתחשב בעמדתם של הועדה המקומית והממונה על המחוז; ונוכח החשש שלא כל המידע והאישורים הרלוואנטיים עמדו בפני הוולנת"ע), הוחלט להחזיר את הדיון לוולנת"ע על מנת שתשוב ותבחן על פי שיקול דעתה, ובמסגרת החריג הקבוע בסעיף 6.1.3 לתמ"א 35, האם ניתן לאשר הפקדת התכנית.

...

הוולנת"ע החליטה בסופו של דבר לאשר את הפקדת התכנית, לאור הנימוקים המיוחדים שפורטו בפסק הדין, וזאת בהתאם לסעיף 6.1.3.

סיכומו של דבר טענות העותר כוונו כנגד החלטת הוולנת"ע, משיבה מס' 1.

שוכנעתי כי דין העתירה להידחות משלא לא מצאתי כי נפל פגם בשיקול הדעת של הוולנת"ע בעת קבלת ההחלטה מושא העתירה המצדיק את התערבות בית המשפט.

נוסח ההיתחייבות אשר עליו נידרש המושב לחתום, בטרם מתן הסכמת המינהל להקמת תחנת הדלק הפנימית, הנו כלהלן: "אנו האגודה השיתופית .... מצהירים בזה כי ידוע לנו כי מינהל מקרקעי ישראל (להלן- המינהל) איפשר לנו להקים נקודת תידלוק פנימית שאינה מסחרית ע"פ התכנית המצ"ב וזאת אך ורק לצורך אספקת דלק לכלי רכב שבבעלות האגודה ולכלים חקלאיים של האגודה ושל חבריה בלבד, וכי אסור לנו למכור בה דלק ולהשתמש בנקודת התידלוק למטרות מסחריות. כן ידוע לנו כי כל חריגה מהאמור לעיל תהיה משום הפרת תנאי הסכמת המינהל להקמת תחנת התידלוק. הפרה שבעקבותיה יהיה המינהל רשאי לנקוט כנגדנו בכל הצעדים אשר יראו לו, כגון: הריסת התחנה, גביית דמי שימוש ראויים ועוד, הכל על פי שיקול דעתו הבלעדי" (סעיף 5 להוראה).

ראשית, יש לתן את הדעת למכתבו של עו"ד ניר שדה מיום 23/12/03 אשר הוביל לקיומה של פגישה זו. עיון במכתב זה (נספח ב' לתצהיר התובע) מעלה כי נרשם בו, בין היתר, כדלקמן: "על פי בדיקה של פקח..... והראיות שהוצגו בפני, עולה כי תחנת התידלוק הפנימית הנמצאת בשטח המושב משמשת כתחנה מסחרית לכל דבר. לידיעתכם, תחנות דלק פנימיות מיועדות לתדלוק כלים חקלאיים אשר בבעלותה של האגודה בלבד" (סעיפים 1-2 למכתב).

...

בטרם סיום, ולמרות ועל אף כל האמור לעיל, מצאתי לנכון להביע את מורת רוחי מהתנהלות התובעת בכל הנוגע לשמירה על קרקעות המדינה, המהוות משאב ציבורי, אשר כידוע הינו משאב מוגבל.

סיכום מכל האמור לעיל הריני לקבוע כדלקמן: תחנת התידלוק הפנימית בניר ישראל, הוקמה על המשבצת החקלאית של הנתבעת והנתבעת לא משלמת לתובעת כל תמורה, למעט התשלום בגין חוזה המשבצת.

נוכח האמור לעיל, אני מורה על מתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לאפשר בתחנת הדלק הפנימית בניר ישראל, תידלוק של רכבים פרטיים של חברי המושב ושל צדדים שלישיים.

כטענה חלופית, נטען כי גם בהנחה שייקבע כי רחוב חוני המעגל גובל בנכס העותרים והעבודות מקימות חיוב בהיטל, יש לפטור את העותרים מהחיוב מושא דרישות התשלום, בשל שילומו של תשלום קודם; על פי הנטען, העותר 3, אשר פעל לקידום התוכנית להקמת תחנת הדלק בשטח המקרקעין, נידרש ומימן מכספו, את סלילת רחוב תחנת הדלק ואת הקמת הכיכר ברחוב חוני המעגל, וזאת בעלות כוללת של 1,084,923 ₪.

גם במצב דברים זה, יש לראות בנכס העותרים "נכס גובל", על פי החלופות הנוספות המנויות בחוק העזר סלילה להגדרת "נכס גובל". עוד נטען, כי העותרים אף לא הוכיחו שרחוב תחנת הדלק עונה על הגדרת "רחוב" בחוק העזר, ונמנעו מלצרף כל הוכחה לכך שמדובר בשטח המיועד על פי תוכנית לדרך.

העותרים הציגו כי ביניהם, כבעלים משותפים, נחתם כאמור הסכם שתוף שנירשם, הקובע את החזקה והשמוש בחלקה, באופן שהעותר מס' 3 מחזיק בחלק שבו שטח תחנת הדלק והעותרים מס' 1 ו – 2 מחזיקים בחלקים שוים ביתרת החלקה (לציין כי הסכמי השתוף שצורפו כנספח 3 מתייחסים לכאורה לבעלים אחרים, ולחלוקות שונות מהנטען בעתירה, כאשר הסכם השתוף שלגביו לכאורה הוצג אישור על דבר רשומו מתייחס לחלקה אחרת (מס' 12 ולא 10).

כפי שפרטתי, לא נסתר שרחוב תחנת הדלק היא לכאורה דרך פרטית – חקלאית ואינה מיועדת לדרך על פי תכנית.

...

מבלי לפגוע במכלול המפורט, אני רואה להשלים, הגם שהעתירה כולה נדחית על הסף ולגופה כמפורט, שמצופה בענייננו כי ככל שיוכח בפני המשיבה וכטענת העותרים שגם כיום, לאחר שינוי הייעוד של הקרקע, אכן קיימת יחידת קרקע (בשטח נטען של 4.5 דונם) מהחלקה, אשר נותרה בייעוד תכנוני חקלאי, תבחן היא את גריעת שטח זה מהחיוב, כפוף לתנאי הוראת סעיף 5 לחוק העזר סלילה.

סוף דבר מהמקובץ בפסק דין זה אני דוחה את העתירה שלפניי על הסף.

לאור התוצאה אני מחייב את העותרים בהוצאות משפט המשיבה בסכום כולל של 20,000 ₪.

למעלה מן הצורך , יובהר כי שאלת אחריותו של המפקח באסל אינה נקיה מספק, אף לו נטענה בתביעה אחריות שלוחית למעשיו או מחדליו: תפקידו כמפקח על הפרויקט מטעם משרד השיכון לדאוג קודם כל להתאמת ביצוע העבודות לתוכניות, לאשר חשבונות ולתאם בין הגורמים בשטח.

העד ציין בתצהירו שהיו לו תכניות להקים תחנת דלק במקום (עמ' 35 לפר'), אולם מדובר בטענה בעלמא שלא נתמכה בבדל של ראיה לבד מהבל פה. אין חולק כי על פי התכנית החלה על הקרקע, הייעוד הוא אך לשימוש חקלאי (וציינתי כבר מסקנתי כי התובעים לא גידלו בחלקה דבר).

בהודעתו לנספח אותו סיכום דיון ציין העד כי לא עלה בידו לאתר פרוטוקולים נוספים בעיניין, אולם הושגה בזמנו הסכמה עקרונית עם המנהל, לפיה רשאית הערייה לשפוך עודפי חפירה מפרויקטים צבוריים, על פי צרכיה, בתוואי כבישים צבוריים בתחומה, המאושרים בטבו ומיועדים לסלילה (יש גם היגיון בטענה זו, שכן מדובר בפרויקטים צבוריים וניתן לעשות שימוש בעודפי החפירה לצרכי הכבישים הציבוריים המיועדים לסלילה – הערה שלי- י.פ).

...

משווי קרקע זה נגזרים דמי השימוש (השמאי הלך לפי 5% ואישר כי גם 6% הינם בגדר הסביר, אולם אין בכך כדי לגרוע מן המסקנה ששווי בן 5% הינו שווי סביר) (עמ' 111 לפר').

עוד הביא השמאי בחשבון את חלקם היחסי של התובעים במקרקעין ולא מעבר, וזו כמובן מסקנה נכונה.

א. לאור כל האמור, ניתן צו עשה המורה לנתבעת 2 כמי שהנה מסיגת הגבול בפועל לסלק את ערימות העפר במלואן מחלקת התובעים, על חשבונה, בתוך 120 יום.