לפניי עתירה לביטול הפקעה של מרבית חלקתו של העותר, מחמוד מזאריב (להלן: "העותר") בגוש 17502 חלקה 32 בזרזיר ששיטחה הרשום 3,916 מ"ר (להלן: "המקרקעין") שהופקעו לצרכי ציבור בגדריו של צו הפקעה מיום 05.08.84 שנחתם על ידי המשיבה 1, הועדה המרחבית לתיכנון ובנייה יזרעאלים (להלן: "המשיבה"), המשיבה 2 הנה המועצה המקומית בית זרזיר (להלן: "המשיבה 2").
לדידה, כאשר נבחנת השאלה האם מטרת הפקעה נזנחה על ידי המדינה בשל חלוף פרק זמן ממושך עד למימושה, אין לבחון שאלה זו בנפרד ביחס לכל חלקה שהופקעה, אלא יש להתייחס אל מלוא השטח המופקע כ"יחידת הפקעה" אחת, ולבחון ביחס לשטח כולו האם מעשי או מחדלי הרשות מעידים על זניחת ההפקעה.
אף אם ייעודה של קרקע מסוימת שנרכשה על ידי רשות בדרך של הפקעה לצורכי ציבור, שונה במסגרת תכנית איחוד וחלוקה לייעוד שאינו מוגדר צבורי, כגון ייעוד מגורים, אך באותה התכנית, יועדו קרקעות אחרות לצורכי ציבור לא יראו בתכנית ככזו ששינתה את יעודה של הקרקע לייעוד שאינו צבורי.
יישום התוויות הפסיקה על ענייננו ועיון במהלך העניינים שסבב את המקרקעין מושא העתירה מעלה, כי משטרם נתפסה החזקה במקרקעין המיועדים להפקעה, משך עשרות שנים על ידי הרשות, כשהעותר, בין אם רכש את הקרקע לפני הפקעתה ובין אם רכש במודע קרקע המיועדת להפקעה מוסיף להחזיק בקרקע והיא רשומה בבעלותו, כשאין לו כל אופק כלכלי, מתי וכיצד יוכל לממש את קניינו ואת זכויותיו בצורה הוגנת, זו תוצאה קשה ובלתי סבירה, שאין לסבול אותה.
זכות הקניין של העותר ספגה פגיעה קשה, וזאת מזה 39 שנים, כשהעותר צופה במקרקעיו מונחים כאבן שאין לה הופכין, מבלי שהוכח שניתן לו כל פיצוי בגין ההפקעה והגיעה העת לשים לכך סוף הגם שלעותר חלק בלתי מבוטל באי אישור התכנית! סבורני, כי אכן כטענת העותר יש להפריד בין ההליכים התכנוניים, שאין מקומם במסגרת העתירה, לבין ביטול הפקעה שכל עניינה מוסב לזכויות הקניין במקרקעין ולא לזכויות התכנוניות בהם.
...
וכך נאמר:
"עמדתי היא, אפוא, כי אם בית המשפט הגיע למסקנה כי הרשות זנחה את מטרת ההפקעה, או אז שינוי ייעוד המקרקעין אינו תנאי להשבת המקרקעין לבעליהם המקוריים. ביטול ההפקעה הוא סעד שבית המשפט מוסמך לתת כאשר מוכחת לפניו זניחת מטרת ההפקעה. סעד זה הוא במישור הקנייני. על כן כאשר בית המשפט מורה על ביטול ההפקעה הוא אינו מתערב בשאלה התכנונית של ייעוד המקרקעין אלא בוחן את התנהלות הרשות שהפקיעה את המקרקעין, בהתאם לכללי המשפט המנהלי. השאלה המתעוררת, אפוא, בפני בית המשפט אינה השאלה התכנונית של קיום צורך במקרקעין המיועדים לשימוש מסוים במקום מסוים, אלא השאלה של תקינות פעולת הרשות ביחס למקרקעין שהופקעו. אכן, בנסיבות אלה, כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי יש להורות על ביטול ההפקעה, עלול להיווצר מצב בו מצויים בידי בעל המקרקעין שהופקעו מקרקעין שייעודם הוא ציבורי ואין באפשרותו לממש ייעוד זה בעצמו. מצב זה מגביל אמנם משמעותית את בעל המקרקעין במימוש זכויותיו הקנייניות, אך הוא מצמצם את עוצמת הפגיעה בזכות הקניין הכרוכה בהפקעה עצמה. למעשה, מצב דברים זה מחזיר את הגלגל אחורה לנסיבות ששררו לאחר קביעת ייעודם הציבורי של המקרקעין במישור התכנוני ובטרם בוצעה ההפקעה. בנסיבות אלה, ככל שעודנו ישנו צורך ציבורי במקרקעין עומדת בפני הרשות האפשרות להפקיעם מחדש, מטבע הדברים, כאשר עסקינן בהפקעה מחדש, לאחר שבית המשפט מצא כי הרשות זנחה את מטרת ההפקעה המקורית, הנטל המוטל על הרשות להצדיק את ההפקעה יהיה כבד יותר. כמו כן, אין בהכרח לשלול את האפשרות כי הבעלים הפרטי ישתמש במקרקעין לייעוד ציבורי, או ישכיר את המקרקעין לגוף ציבורי זה או אחר, כך שיתמלא הייעוד הציבורי...
סוף דבר
העתירה מתקבלת.
אני מורה על ביטול ההפקעה ומחיקת הערת האזהרה שנרשמה בפנקסי המקרקעין בדבר ההפקעה בגוש 17502 חלקה 32 בישוב זרזיר.
