תכלית התיישנות מרשם פלילי דיני עונשין

בסיום הדיון בעיניין זה, רואה אני להעיר כי בקביעת הסדר ההתיישנות והמחיקה של ההרשעות נקט המחוקק הישראלי בגישה שפרופ' פלר הגדירה כרהביליטציה "אוטומאטית" (ראו: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (תשמ"ז, כרך ב) 658 ואילך).

שלישית, נוכח העקרון הכללי בשיטתנו המשפטית לפיו רשאי אדם לוותר על זכות הנתונה לו לפי דין, ובהיתחשב בטיבו ובתכליתו של הסדר היתיישנות ההרשעה הקבוע בחוק המירשם הפלילי, יש להתיר לרשות להיתחשב בהרשעה שהתיישנה מקום שהמורשע מסר עליה מידע בהיותו ער לזכותו להמנע מגילוי כאמור.

כמו כן ראו נ' רקובר "התשובה – היבטים משפטיים" דף פרשת השבוע - פרשת נצבים, תשס"א, גליון מס' 43, הוצאת משרד המשפטים - המחלקה למשפט עברי; ח' מאיר "וידוי, תשובה ומחיקת החטא" דף פרשת השבוע - פרשת צו, תשס"ב, גליון מס' 68, הוצאת משרד המשפטים - המחלקה למשפט עברי; א' מלמד "חוק המירשם הפלילי ותקנות השבים: המשפט העברי – החוק והשלכותיו" הפרקליט לה (תשמ"ג-ד) 118; ח' כהן "לתקנת השבים" חיים כהן – מבחר כתבים (תשנ"ב) 466; נ' רקובר "תקנת השבים" מנחה ליצחק שילה (תשנ"ט) 135; י' ברנד "תקנת השבים" דיני ישראל כ-כא (תשס-ס"א) 437).

...

במקרה הראשון נדחה הערעור בדעת רוב, ואושרה החלטת הלשכה לדחות את בקשתו של המערער להירשם להתמחות (על"ע 8856/00 אלנסאסרה נ' לשכת עורכי הדין בישראל – הוועד המרכזי, פ"ד נו(1) 258 (להלן: פרשת אלנסאסרה או על"ע אלנסאסרה)).

ומה המסקנה מכל אלה? "נראה כי הפתרון לקושי האמור אינו נעוץ בפרשנות מרחיבה לחריג הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק - פרשנות שעשויה לחול גם על עיסוקים שאינם מבוססים על אמון הציבור בעוסקים בהם - כי אם בתיקונו של חוק המרשם הפלילי". ואני אעמוד ואשאל: נוכח דברי חברתי על התיקו (כמעט-תיקו) בין שתי דרכי הפרשנות - זו פרשנות מחפוד-אלנסאסרה וזו פרשנות קוסטין - כיצד זה שקריאתה של חברתי למחוקק לא תירגמה עצמה לפרשנות החוק המונח לפנינו כהיום הזה? וכי המלצתה של חברתי לתיקון החוק ועליה שיקולי הרקע הסותרים אלה-את-אלה, לא היה בכל אלה כדי להכריע בפירוש החוק המונח לפנינו בניסוחו כיום? וכי לא היה נכון כי שיקולים כיבדי-מישקל אלה שחברתי מדברת בהם, יונחו על כף המאזניים שפירוש אלנסארה רשום עליה, וכי כף זו תכריע, בייחוד נוכח השקפתה של חברתי על-אודות כפות המאזניים הכמעט-מעויינות? והרי חברתי היא-עצמה מודיעה אותנו כי לשונו של החוק אינה חד-משמעית וכי ניתנת היא לפירושים לכאן ולכאן.

נתקשיתי אפוא להבין כיצד זה שחברתי הגיעה למסקנה שהגיעה אליה.

ואשר לפרשת קוסטין: חוות דעתו של השופט אנגלרד לא היתה מקובלת עליי בפרשת אלנסאסרה וממילא אין בחוות דעתה של השופטת דורנר כדי להחם את ליבי.

בסיום הדיון בעיניין זה, רואה אני להעיר כי בקביעת הסדר ההתיישנות והמחיקה של ההרשעות נקט המחוקק הישראלי בגישה שפרופ' פלר הגדירה כרהביליטציה "אוטומאטית" (ראו: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (תשמ"ז, כרך ב) 658 ואילך).

שלישית, נוכח העקרון הכללי בשיטתנו המשפטית לפיו רשאי אדם לוותר על זכות הנתונה לו לפי דין, ובהיתחשב בטיבו ובתכליתו של הסדר היתיישנות ההרשעה הקבוע בחוק המירשם הפלילי, יש להתיר לרשות להיתחשב בהרשעה שהתיישנה מקום שהמורשע מסר עליה מידע בהיותו ער לזכותו להמנע מגילוי כאמור.

כמו כן ראו נ' רקובר "התשובה – היבטים משפטיים" דף פרשת השבוע - פרשת נצבים, תשס"א, גליון מס' 43, הוצאת משרד המשפטים - המחלקה למשפט עברי; ח' מאיר "וידוי, תשובה ומחיקת החטא" דף פרשת השבוע - פרשת צו, תשס"ב, גליון מס' 68, הוצאת משרד המשפטים - המחלקה למשפט עברי; א' מלמד "חוק המירשם הפלילי ותקנות השבים: המשפט העברי – החוק והשלכותיו" הפרקליט לה (תשמ"ג-ד) 118; ח' כהן "לתקנת השבים" חיים כהן – מבחר כתבים (תשנ"ב) 466; נ' רקובר "תקנת השבים" מנחה ליצחק שילה (תשנ"ט) 135; י' ברנד "תקנת השבים" דיני ישראל כ-כא (תשס-ס"א) 437).

...

במקרה הראשון נדחה הערעור בדעת רוב, ואושרה החלטת הלשכה לדחות את בקשתו של המערער להירשם להתמחות (על"ע 8856/00 אלנסאסרה נ' לשכת עורכי הדין בישראל – הוועד המרכזי, פ"ד נו(1) 258 (להלן: פרשת אלנסאסרה או על"ע אלנסאסרה)).

ומה המסקנה מכל אלה? "נראה כי הפתרון לקושי האמור אינו נעוץ בפרשנות מרחיבה לחריג הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק - פרשנות שעשויה לחול גם על עיסוקים שאינם מבוססים על אמון הציבור בעוסקים בהם - כי אם בתיקונו של חוק המרשם הפלילי". ואני אעמוד ואשאל: נוכח דברי חברתי על התיקו (כמעט-תיקו) בין שתי דרכי הפרשנות - זו פרשנות מחפוד-אלנסאסרה וזו פרשנות קוסטין - כיצד זה שקריאתה של חברתי למחוקק לא תירגמה עצמה לפרשנות החוק המונח לפנינו כהיום הזה? וכי המלצתה של חברתי לתיקון החוק ועליה שיקולי הרקע הסותרים אלה-את-אלה, לא היה בכל אלה כדי להכריע בפירוש החוק המונח לפנינו בניסוחו כיום? וכי לא היה נכון כי שיקולים כיבדי-מישקל אלה שחברתי מדברת בהם, יונחו על כף המאזניים שפירוש אלנסארה רשום עליה, וכי כף זו תכריע, בייחוד נוכח השקפתה של חברתי על-אודות כפות המאזניים הכמעט-מעויינות? והרי חברתי היא-עצמה מודיעה אותנו כי לשונו של החוק אינה חד-משמעית וכי ניתנת היא לפירושים לכאן ולכאן.

נתקשיתי אפוא להבין כיצד זה שחברתי הגיעה למסקנה שהגיעה אליה.

ואשר לפרשת קוסטין: חוות דעתו של השופט אנגלרד לא היתה מקובלת עליי בפרשת אלנסאסרה וממילא אין בחוות דעתה של השופטת דורנר כדי להחם את ליבי.

סעיף 226(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) קובע, כי: "לא ימונה לכהונת דרקטור בחברה ציבורית אדם שהורשע בפסק דין חלוט בעבירה מהמפורטות להלן, אלא אם חלפו חמש שנים מיום מתן פסק הדין שבו הורשע". מבין העבירות המפורטות בחוק החברות כיוצרות מצב פסלות, מצויות שתיים מהעברות בהן הורשע המערער, שהן עבירה של מירמה והפרת אמונים בתאגיד, לפי סעיף 425 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וכן עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק העונשין.

הינה, הגיע היום ועמו השאלה אשר הונחה לפתחנו בעירעור זה. תכליתם של הסדרי הפסלות-מכהונה בחוק החברות, התשנ"ט-1999 עוגן, לראשונה בדין הישראלי, עיקרון הפוסל אדם שהורשע בעבירות פליליות מסוימות מלכהן במשך תקופה מוגבלת כדירקטור בחברה ציבורית.

מנסחי ההצעה ראו לנגד עיניהם את הרשעתו של אדם בפלילים בעבירות מסוימות כאות אזהרה, המצדיקה את הרחקתו מענייני חברה כלשהיא (פרטית וציבורית כאחד) (סעיף 256(א) להצעת החוק), וזאת עד לתום תקופת ההתיישנות על פי חוק המירשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק המירשם הפלילי) (סעיף 262(ב)(1) להצעת החוק).

מעורבותו של אדם בעבירות פסילה בפלילים – ובהן עבירות מירמה, סחיטה ועושק, עבירות חמורות על דיני ניירות ערך, ועבירות שוחד – מכתימה את מעמדו, ופוגעת במידת האמון שניתן לתת ביכולתו לשאת באחריות שהדין מטיל עליו.

...

שיקול הדעת לסטות מכלל הפסילה, בין על דרך ביטול הפסילה ובין על דרך קיצור תקופתה, אמור להיות שמור למקרים מיוחדים ונדירים הכרוכים בנסיבות אינדיבידואליות לעבריין ולעבירה, שבהן עוצמת האינטרס במינוי המורשע לתפקיד ניהולי בחברה גוברת, מטעמים שונים, באופן ברור ובולט, על האינטרס הנוגד בהגנה על החברה הציבורית, ועל ציבור בעלי המניות המעורב בה. אלה הן אמות המידה שהייתי רואה לשרטט לצורך הפעלת שיקול הדעת השיפוטי לענין החריג לכלל הפסילה על פי סעיף 226(ב) לחוק.

סוף דבר כלל הפסילה של אדם שהורשע בעבירות פסילה מכהונה במשך חמש שנים כדירקטור בחברה ציבורית הוא חלק מאמצעי ההגנה והמנע בהם נוקטת השיטה כלפי מעשי עבריינות בתחום השחיתות וטוהר המידות ובתחום התאגידים ושוק ההון, שפשו בחברה הישראלית.

החריג לכלל הפסילה, הנתון לשיקול דעת שיפוטי, מחייב קיומן של נסיבות אינדיבידואליות מיוחדות ונדירות, שבהן ראוי, מן הבחינה המעשית והערכית, לתת משקל מכריע לחירות התאגידית שבבחירת דירקטורים, ולחופש העיסוק של המורשע, על פני שיקולי ההגנה על הציבור במניעת מינויו של אדם לתקופה מוגדרת לתפקיד ניהולי בחברה ציבורית, כשכתם פלילי דבק במעשיו.

ראשית, הגיליון כולל עבירות שהתיישנו וכאלה שנמחקו ולפי הוראות חוק המירשם הפלילי, לבית המשפט אין סמכות לקבל מידע כזה.

התובע טען בכתב התביעה כי הנתבעים ביצעו עוולה של הפרת הוראה חוקית (סעיף 23 לחוק המירשם וכן סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות וסעיף 119 לחוק העונשין).

בת"צ מחוזי 36086-07-11 עו"ד חרסט נגד ידיעות אחרונות (19.9.12) הסביר כבוד השופט גרוסקופף את התנאים להחלת סעיף 4 הנ"ל באומרו כך: "עניינה של דוקטרינת ״זוטי הדברים״ באותם מצבים בהם הפרת החוק היא זניחה(״מעשה קל ערך״ בלשון הצעת חוק דיני ממונות), ונוגעת לעניין שאדם מן היישוב (״אדם בר-דעת ומזג כרגיל״ בלשון פקודת הנזיקין, ו״אדם סביר״ בלשון הצעת חוק דיני ממונות) כלומר, הדוקטרינה מציבה שני תנאים מצטברים המוסבים להפרה בה עסקינן: התנאי הראשון הוא שידובר בהפרה קלת ערך מנקודת המבט החברתית, והתנאי השני הוא שזו הפרה שאדם סביר לא היה מתלונן עליה. תכליתם של שני התנאים היא למנוע היתדיינות משפטית ביחס לאותם הפרות פעוטות שאין תועלת חברתית, לא מבחינת כלל החברה ולא מבחינת תפיסת הנפגע הסביר, להביאן לברור משפטי". ראו גם את ע"פ (תל אביב) 71324/04 בן חיים נ' מדינת ישראל, (30.6.2006) בפסקה 20 לפסק הדין שם נקבע כי "ההגנה של פגיעה "שאין בה ממש" תחול במקרים בהם הפגיעה היא מזערית, שולית וזניחה, שאדם בר-דעת ומזג רגיל לא היה מטריד עצמו בגינה לבית המשפט" זהו בדיוק המקרה בעניינינו.

...

עוד אני קובעת כי קמה הגנת תום הלב כאמור בסעיף 18(2) (ב) : "הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה;" עו"ד אטד פעלה במסגרת עבודתה בייצוג הנתבעים ומכוח אחריותה המקצועית כלפיהם.

לסיכום אני מורה על דחיית התביעה .

התובע ישלם לנתבעים הוצאות בסך כולל של 4500 ₪.

על כן, ובשים לב כי בהחלטת המותב שדן בתיק, היתקבל גיליון המירשם הפלילי המלא בעיניינו של התובע, הכולל הרשעות שנמחקו או התיישנו, והכולל בתוכו את המידע בדבר ההרשעות שנכללו בגיליון משנת 2007, לא ברור מה הנזק שניגרם לתובע עקב הגשת גיליון המירשם הפלילי החלקי משנת 2007 על ידי הנתבעים 1-4.

סעיף 22(א) לחוק המירשם, שכותרתו "עונשין", קובע, כי "מי שהשיג או דרש מן המירשם, במישרין או בעקיפין, מידע שאינו זכאי לקבלו, דינו – מאסר שנה". תחילה אציין, כי לשון סעיף 22(א) לחוק המירשם הנו איסור פלילי ולא חובה חקוקה המוטלת על המזיק.

אך המדובר במקרים חריגים בהם מתקיימות באופן מובהק תכליות דיני נזיקין.

...

על כן, לא ניתן לקבוע כי האירוע מתיישב יותר עם המסקנה להתרשלות מצד המשטרה.

לאור המסקנה אליה הגעתי, מצאתי שאין הכרח או צורך להידרש לטענות שהועלו במסגרת ההודעה כנגד צדדים שלישיים, שהוגשה על ידי הנתבעת מספר 5.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות.