תיקון שגיאת חישוב בפסק דין באמצעות רשם ההוצאה לפועל

בית משפט לעינייני מישפחה בירושלים 6 אפריל 2022 ע"ר 68180-01-22 נ.י. נ' א.ל. בפני כב' השופט נמרוד פלקס, סגן הנשיא המערער נ.י. ע"י ב"כ עוה"ד יהונתן פילדס ועוה"ד בהירה ברוך המשיבה א.ל. ע"י ב"כ עוה"ד אלי אלקלעי פסק דין

בהחלטה המפורטת והמנומקת, האוחזת שלושים ושלושה עמודים, סקרה כב' הרשמת את השתלשלות הדברים, ובסופו של יום דחתה את כלל טענות המערער, למעט הטענה בדבר היות החוב הרשום בתיק ההוצאה לפועל לא מדויק, ודומה שאף גבוה משמעותית "מהחוב האמתי" - מחמת חישוב שגוי של חיובי הריבית הנצברת על קרן החוב (סעיפים 121-122 להחלטה).

לטענת המערער יש ללמוד מהוראת סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט - 1959, כי מקום בו זוכה בתיק הוצאה לפועל אינו נוקט הליכי גביה משך תקופה העולה על שנתיים, עליו לפנות אל בית המשפט בכדי לקבל היתר להפרע את חובו.

קיימת מחלוקת בפסיקת בתי המשפט בשאלת תחולת הוראת הדין האמורה על בני זוג ששניהם יהודים - כבמקרה דנן - לשם הגשת פסק דין למזונות, לבצוע בלישכת ההוצאה לפועל - לעניין זה ראו אך לאחרונה עמ"ש (חיפה) 17587-02-20 א. נ' ב. (2022) - ודומה שטרם נאמרה המילה האחרונה בסוגיה זו. בנסיבות אלו ספק האם ניתן לקבוע שמקום בו רשם הוצאה לפועל נקט בפרשנות השוללת את הצורך באישור בית משפט יש להתערב בפסיקתו.

...

דין הערעור להידחות.

אשר על כן הערעור נדחה.

במסגרת פסק הדין קמא נדחה ערעור המבקש על החלטות רשמת ההוצל"פ מיום 9.11.20 ומיום 7.1.21 אשר קבעה כי הנה מחוסרת סמכות לידון בטענת "פרעתי" שהגיש החייב (הוא המבקש שבפני) בתיק הוצאה לפועל שניפתח ע"י המשיבה "לבצוע שעבוד מכח פקודת המיסים (גבייה)", והמבקש חוייב בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪.

המבקש סבר כי המשיבה טועה בחישובה, ואכן החוב תוקן ושוב הודע למבקש מהו סכום החוב הנכון.

לא נעלם מעיני כי המשיבה ציינה במסגרת מיסמכי פתיחת תיק ההוצאה לפועל כי מדובר כביכול ב"פסק דין" (נספח א' לבר"ע), ואולם נראה כי מיסמך זה אינו מגדיר את מהות החוב (כגון "פסק דין" או "שטר משכנתא") אלא כל שנאמר הוא ש"מהות החוב" הוא על פי "פסק דין". ואכן, כזכור, הבסיס לחישוב מכוחו הונפק כתב ההרשאה הנו פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, ואולם פסק הדין אינו המסמך המבוצע בתיק ההוצל"פ. מכל מקום, גם אם שגתה המשיבה בהגדרת המסמך הממומש בתיק ההוצל"פ, אין בטעות זו כדי לשנות את המציאות לפיה תיק ההוצל"פ ניפתח לבצוע כתב הרשאה, וזהו הנתון המכריע והקובע עת בוחנים אנו את גבולות סמכות ר' ההוצל"פ לידון בטענת "פרעתי". כן נדחית הטענה כי רשמת ההוצל"פ מוסמכת לידון בטענה לפיה כתב ההרשאה לוקה בחסר, ומשכך תיק ההוצאה לפועל ניפתח בחוסר תום לב. שוב, הטענה מתייחסת למועד הקודם להנפקת כתב ההרשאה ומשכך רשמת ההוצאה לפועל אינה מוסמכת לידון בטענה זו, אף שהיא כמובן מוסמכת לידון בטענות לחוסר תום לב בעילות המתייחסות לפעולות שנערכו לאחר מועד הנפקת כתב ההרשאה, כמצויין בהחלטתה (שם, בעמ' 2) לפיה "באשר לתום לב- אין חולק כי לרשם סמכויות לבחינת תום לבם של הצדדים, הליך מימוש כתב הרשאה מטעם רשות ציבורית, כפוף אף הוא לעקרון תום הלב". הינה כי כן, כל יתר טענות המבקש באשר לחוסר הצדק המובנה בעצם סמכותה של המשיבה "ליצור" בעצמה את פסק הדין לזכותה, אין מקומם במסגרת טענת "פרעתי" בלישכת ההוצאה לפועל, משאין רשם ההוצל"פ מוסמך לידון בהן.

...

לא נעלם מעיני כי המשיבה ציינה במסגרת מסמכי פתיחת תיק ההוצאה לפועל כי מדובר כביכול ב"פסק דין" (נספח א' לבר"ע), ואולם נראה כי מסמך זה אינו מגדיר את מהות החוב (כגון "פסק דין" או "שטר משכנתא") אלא כל שנאמר הוא ש"מהות החוב" הוא על פי "פסק דין". ואכן, כזכור, הבסיס לחישוב מכוחו הונפק כתב ההרשאה הינו פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, ואולם פסק הדין אינו המסמך המבוצע בתיק ההוצל"פ. מכל מקום, גם אם שגתה המשיבה בהגדרת המסמך הממומש בתיק ההוצל"פ, אין בטעות זו כדי לשנות את המציאות לפיה תיק ההוצל"פ נפתח לביצוע כתב הרשאה, וזהו הנתון המכריע והקובע עת בוחנים אנו את גבולות סמכות ר' ההוצל"פ לדון בטענת "פרעתי". כן נדחית הטענה כי רשמת ההוצל"פ מוסמכת לדון בטענה לפיה כתב ההרשאה לוקה בחסר, ומשכך תיק ההוצאה לפועל נפתח בחוסר תום לב. שוב, הטענה מתייחסת למועד הקודם להנפקת כתב ההרשאה ומשכך רשמת ההוצאה לפועל אינה מוסמכת לדון בטענה זו, אף שהיא כמובן מוסמכת לדון בטענות לחוסר תום לב בעילות המתייחסות לפעולות שנערכו לאחר מועד הנפקת כתב ההרשאה, כמצויין בהחלטתה (שם, בעמ' 2) לפיה "באשר לתום לב- אין חולק כי לרשם סמכויות לבחינת תום ליבם של הצדדים, הליך מימוש כתב הרשאה מטעם רשות ציבורית, כפוף אף הוא לעיקרון תום הלב". הנה כי כן, כל יתר טענות המבקש באשר לחוסר הצדק המובנה בעצם סמכותה של המשיבה "ליצור" בעצמה את פסק הדין לזכותה, אין מקומם במסגרת טענת "פרעתי" בלשכת ההוצאה לפועל, משאין רשם ההוצל"פ מוסמך לדון בהן.

הנה כי כן, לא נמצאה כל טעות בהחלטות הערכאות קמא, על כן הבקשה נדחית.

בית משפט השלום בחיפה רע"צ 36730-06-19 חוואש נ' ביטאר לפני כב' השופטת רויטל באום מבקשת שפיקה חוואש משיבה עפאף ביטאר פסק דין

ביום 16.1.19 הגישה המבקשת בתיק ההוצל"פ בקשה להקטנת קרן החוב, בה טענה שלוש טענות: ראשית נטען שהחוב נשוא תיק ההוצל"פ שגוי הואיל והוא חושב כשהוא נושא הפרישי הצמדה וריבית חוקית, שעה שעפ"י פסק הבורר היה על לישכת ההוצאה לפועל לצרף ריבית ליבור לחיוב מאחר והחיוב בפסק הבורר הנו במטבע חוץ, ולחלופין כי בהתאם לפסק הבורר לא היה מקום לצרוף הצמדה או ריבית כלשהם מאחר ובסיפת פסק הבורר נרשם כי – "כל צד ישא בהוצאותיו. שכ"ט הבורר שולם ע"י הצדדים בחלקים שווים ואין להטיל על שום צד חיוב נוסף בענין זה". שנית נטען, כי המשיבה זכאית רק ל-50% מהחוב הואיל והיא אינה הזוכה היחידה בהתאם לפסק הבורר, ושני ילדיה זכאים ליתרת החוב מכוחו של הפסק.

6.4 הואיל ואין בכוונתי להסתמך על חישוב זה לצורך הכרעה בטענות המבקשת, איני מוצאת להביאו כעת; החישוב נועד כדי לנסות להביא את הצדדים להסכמות לסיום הסיכסוך, הוא לא מהוה השלמה לעבודת רשם ההוצאה לפועל, כפי שנטען ע"י המבקשת בסיכומיה, ומשלא הגיעו הצדדים להסכמות כאמור, אין לו עוד כל משמעות או תוקף.

כפי שהובא בציטוט לעיל מתוך פסק הבורר (בסע' 3 לפסק הדין) - הבורר מתייחס בפסקו לנושא הוצאות המשפט כעניין שאין להטיל בעטיו חיוב נוסף על מי מהצדדים.

7.4 כפי שכבר ציינתי לעיל, בחודש אפריל 1992 הגיש בעלה המנוח של המבקשת, מי שהיה אז החייב בתיק ההוצאה לפועל, בקשה בתיק ההוצאה לפועל (צורפה כנספח ו לתיק המוצגים מטעם המבקשת) בה ביקש לתקן את סכום החוב בתיק.

...

תיק ההוצל"פ נפתח עוד ביום 16.12.90 לביצועו של פסק בורר שניתן ביום 8.9.89, במסגרתו, בין היתר, חויב בעלה המנוח של המבקשת לשלם למשיבה ולשני ילדיה, סכומים שונים וכדלקמן – "הנתבע ישלם לתובעים סך כולל של 32,000 (שלושים ושניים אלף) דולר בשקלים לפי השער היציג ביום התשלום בפועל, וכן סך 1,200 דינאר בשקלים לפי השער ביום התשלום בפועל...". נכון להיום, יתרת החוב בתיק ההוצל"פ עולה על מיליון וחצי ש"ח. אין חולק, כי לאחר פטירת בעלה של המבקשת, היא צורפה, בין היתר, כחייבת בתיק כיורשת שלו.

אין בידי לקבל גם טענה זו. 8.2 ראשית, בהחלטת כב' רשם ההוצאה לפועל מיום 12.9.18, בבקשה קודמת של המבקשת, נקבע כי המשיבה נקטה בהליכי הוצל"פ מרובים לגביית החוב הפסוק במשך שנים ארוכות (ההחלטה צורפה לתגובת המשיבה).

אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני דוחה את בקשת רשות הערעור.

אני מורה למזכירות להעביר לב"כ המשיבה את הסכום הנ"ל, על פירותיו, מקופת בית המשפט.

הצדדים גם הסכימו, בסעיף 9 להסכם הפשרה "כי במידה ולא היתקיימו הליכי מימוש על ידי כונס הנכסים, לא ישא החוב ריבית בהוצאה לפועל, למעט תוספת הפצוי המוסכם עד לתשלום החוב בפועל". החלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 1.9.22 דנה בבקשה של כהן, להקטין את סכום החוב.

טענה נוספת שנדונה היא כי נפלה שגגה בחישוב המועד ממנו יש להפסיק את תשלום הפצוי המוסכם: כהן טען שקוני הדירה קיבלו את החזקה בה באוקטובר 21 וממועד זה יש להפסיק את הפצוי, ולא להמשיכו עד ליום 23.12.21 בו זיכה הכונס את תיק ההוצאה לפועל בתשלום האחרון במסגרת מכר הדירה.

כהן חזר על הטענה לפיה מיום שמונה כונס נכסים הופקעה מידיו היכולת לשלוט בלוחות הזמנים, וטען שיש להפחית את הפצוי היומי ממועד זה ואילך, וכן מן המועד בו שולם התשלום האחרון בגין הדירה ולא מן המועד בו עידכן הכונס על התשלום בתיק ההוצל"פ. כהן הוסיף וטען כי רשם ההוצאה לפועל לא דן בחלק מטענותיו, לפיהן יש לבטל ולהפחית את הריביות שנוספו בנגוד להסכם הפשרה, בשיערוך יתרת הכספים שהתקבלו ממכירת הדירה, בהגדלת החוב בטעות ב-49,100 ₪ ובבקשת מר כהן לקבוע דיון בבקשה.

בית המשפט קמא אימץ את קביעת רשם ההוצאה לפועל, כי סכום הפצוי המוסכם הוא חלק מהוראות פסק הדין.

עוד טען כי בית המשפט קמא לא היתייחס לטענתו בנוגע לתחולת תיקון 50 לחוק על פיצוי מוסכם, לטענה בנוגע לתוספת של 270,000 ₪ בגין ריביות בנגוד להסכם הפשרה, לטענה בנוגע ל-49,100 ₪ אותם הוסיף רשם ההוצאה לפועל על דעת עצמו, לטענת העושק בחתימת הסכם הפשרה ולטענה לפיה יש לשערך את כספו שנותר ממכירת הדירה.

...

בית המשפט מצא שלא להתערב בהחלטת הרשם.

דיון לאחר שבחנתי את טענותיו של כהן, את המסמכים שהוצגו ואת תיק בית המשפט קמא, אני מוצא לדחות את בקשת רשות הערעור ללא צורך בתגובה.

הכרעה מטעמים אלה, לא אוכל לקבל את בקשת רשות הערעור והיא נדחית.

השאלה מה מקורו המדויק של הפער בין הסכום שהועבר בסופו של יום לאחר תיקון הטעות שבוצעה ע"י לישכת ההוצאה לפועל לבין יתרת החוב כפי שהייתה נכון לאותה שעה לא התבררה באופן ממצה בפני רשם ההוצאה לפועל, וזאת בעיקר בשל בחירתם של המבקשים שלא להציג תחשיב מדויק, אף שהם התבקשו באופן מפורש לעשות כן, במסגרת החלטת כב' הרשם מיום 16.1.2023.

כפי שנפסק "כדי להעמיד את הזוכה במקום שבו היה נמצא לו היה משולם החוב הפסוק במועדו נוצר בחקיקה מנגנון הריבית וההצמדה הקיים בסעיף 3א(א) לחוק. מועד זה אינו נדחה כשם שנידחה מועד הבצוע שכן הוא משקף את ערך הכסף ואין הוא משרת תכלית אחרת. לפיכך, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי את הפרישי הריבית וההצמדה אין לחשב בתקופת עיכוב ביצועו של פסק הדין. זאת, כאמור, שכן תשלום סכום זה אינו בגדר "קנס"..

אלא, שבכל הנוגע להצטברות הפרישי ההצמדה והריבית, בהיתחשב בלשון פסק הדין ובתכלית הפרשים אלו כמפורט לעיל לשמור על ערך הכסף, הרי שהמבקשים זכאים להצטברותם עד למועד בו שולמו הכספים לידיהם בפועל, ואין הם צריכים להנזק מן הטעות שביצעה לישכת ההוצאה לפועל.

...

לאור האמור אני סבורה, כי גם אילו היה מקום להידרש לטענות המבקשים ביחס לרכיבי שכר הטרחה שהצטברו לחוב, נראה כי דין הטענות היה להידחות לגופן.

לאחר עיון בטענות הצדדים אני קובעת כי דין טענות המבקשים בעניין הפרשי הצמדה וריבית להתקבל, מהטעמים שיפורטו להלן.

סוף דבר – הערעור מתקבל באופן חלקי כמפורט לעיל.