כאמור, טענת התובע היא, כי האירוע מהוה "תאונת דרכים" בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה–1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), הנתבעת חולקת על הטענה וטוענת, בין היתר, כי פעולת התובע הייתה חלק אינטגרלי מפעולת טעינת המלגזה ומשכך הארוע אינו מוגדר כתאונת דרכים.
המוסד לביטוח לאומי הכיר בכך שהתאונה שאירעה לתובע הייתה גם תאונת עבודה כמשמעות המונח בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה–1995.
ניכר מתאורו של התובע, שאותו חלק שנדחף לא התנתק מן המלגזה ולא שינה את מסלולו או את אופן פעולה, אלא שהתובע התקשה בשחרור החלק שהיה "תקוע" כלשונו, ומשכך אין המדובר בארוע של "הנתקות" או "נפילה".
שנית, האירוע אירע במסגרת עבודתו של התובע ואלו הוראת הסעיף קובעת, כי החזקה של הנתקות או נפילה חלה "שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו". אולם, גם אם אניח, שדרישה זו מכוונת לבעלי מיקצוע שעיסוקים בתיקון רכב ואינו חלה בכל מקרה בו הפעולה נעשית במסגרת עבודת העובד (ראה: רע"א 25437-10-12 כלל חברה לביטוח נ' זר לאבד (4/12/08), אליו הפנה התובע והפסיקה המפורטת שם, ולעומת זאת ראה סקירת הפסיקה בספרו של י' ריבלין, תאונות הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים, עמ' 203 ואילך), לא יהא בכך כדי לסייע לתובע, שכן פעולתו של התובע נכללת בגדר טעינה של המלגזה והחזקה הממעטת בעיניין זה גוברת.
...
ענייננו, שלנו שונה במעט, גם אם אניח לטובת התובע אף שהדבר לא הובהר בגדר עדותו או תצהירו, כי מטרתו בסופו של דבר הייתה להרים את המטען ולשנעו ממקום למקום בתוך מקום עבודתו, הפעולה שביצע עת ירד מן המלגזה על מנת לרווח את שיניה במטרה לטעון את המטען ולהעמיסו על המלגזה, מהווה חלק אינטגראלי מפעולת הטעינה דווקא לצורך הגשמת התכלית הלא תעבורתית של המלגזה, אין מדובר במי שהועבר על ידי המלגזה ברצף מנקודה לנקודה, אלא בפעולה נפרדת של העמסת מטען על המלגזה.
וראו אף עניין פטקין, שם אישר שוב בית המשפט העליון הלכה זו, ונקבע כך (בסעיף 11):
"נראה לי כי ראוי להותיר בעינה מסקנה זו המקנה עדיפות להחרגת הפריקה והטעינה על פני "השימוש" המוכר של הינתקות או נפילה, זאת – לא רק בשל המבנה הלשוני של ההגדרה.
סוף דבר
המסקנה המתבקשת, היא שהאירוע בגדרו נפגע התובע אינו מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק ומכאן שדינה של התביעה להידחות.
