כך היה עוד לפני שהתובעים רכשו בשנת 2018 את הדירה מעמידר ובתקופה שעמידר הייתה הבעלים שלה וכך היה גם בתקופה ארוכה ביחס לדירת הנתבע, אשר הייתה שייכת תחילה לסבתו וסבו בדיירות מוגנת, עברה להוריו בדיירות מוגנת ולאחר מכן אליו בשנת 1996, כאשר בשנת 2010 רכש הנתבע מעמידר את זכות הבעלות בדירה.
עם זאת, במקרה הנוכחי, יש לזכור כי מדובר באגף בבניין אשר סבל שנים ארוכות מליקויים גם ברכוש המשותף (אשר נגרמו בעיקר ולפחות גם מבלאי טבעי - הבניין בן 90 שנה), כך שהיה היגיון בבצוע התיקונים הן בדירת הנתבע והם בקירות החיצוניים בשפוץ אחד משותף (גם את תיקרת דירת התובעים היה צריך לחזק), אלא שחברת עמידר, כך הוכח, לא דרשה מהנתבע לבצע תיקונים בדירתו, אלא להפך, היה זה הנתבע שפנה אליה ואף הכין תכניות לצורך התיקונים, אולם עמידר לא שתפה פעולה.
...
בכל הנוגע לראש הנזק שעניינו פיצוי בסך של 30,000 ₪ בגין החרפת הנזקים בדירת התובעים בתקופה 1.9.18 עד יולי 2020 (משלא בוצעו התיקונים בבניין), הרי שמהגעתי למסקנה כי אין קשר סיבתי בין המחדל הנטען של הנתבע מלתקן את דירתו או את הקירות החיצוניים ולבין נזק שכר הדירה, הרי באותה מידה אין קשר סיבתי גם ביחס להחרפת נזקי דירות התובעים בתקופת העיכוב, ככל שארעה.
סוף דבר
אשר על כן, התביעה נדחית.
התובעים ישלמו לנתבע שכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ₪ תוך 30 יום מהיום.