תיקון כתב תביעה לפני הגשת כתב הגנה

ביום 19.11.20 נעתרתי לבקשת הנתבעת לתקן את כתב התביעה שכנגד, בטרם הגיש התובע כתב הגנה, וזה הוגש לתיק עוד באותו המועד (להלן: כתב התביעה שכנגד).

...

דינן של יתר העילות החוזיות לביטול ההסכם שהעלתה הנתבעת, להידחות.

דין התביעה העיקרית – להתקבל בחלקה.

דין בקשות התובע להורות לנתבעת לבנות גדר מבטון בהתאם לתכנית המוצעת ולחייבה בדמי שימוש ביתרת השטח (257 מ"ר), להידחות.

הדיון בתביעה בבית המשפט המחוזי טרם החל לגופו, שכן בית המשפט הורה לתובעים שם להגיש כתב תביעה מתוקן, טרם הוגשו כתבי הגנה, ומאחר שצפויות להשמע עדויות, בשל מחלוקת עובדתית מהותית, יש להניח כי הדיון בתביעת הבעלות יארך זמן לא מבוטל.

...

ואולם, בסופו של דבר, בפרוטוקול הדיון מיום 29.6.22 הוצהר מפי עו"ד גרה, עמ' 48, ש' 14-12: "אני מסכים כבא כוחה של חניפה כי חרף יפוי הכח הבלתי חוזר שהוצג טארק הוא בעל הזכויות ולא חניפה. הצהרתי זו ניתנת הן כב"כ חניפה והן כב"כ טארק. לאור הצהרתי זו אין צורך בזימונה של חניפה". במהלך שמיעת הראיות התברר עוד כי הנתבע 16 הגיש במהלך שנת 1994 תביעה כנגד המנוח אבו הלאל וכן כנגד הנתבעים 1-3 ובני משפחת גזמאוי בה עתר למתן פסק דין הצהרתי לפיו, הינו הבעלים של שני דונם בחלקה [ה"פ (מחוזי חי') 770/94].

במקרה שלנו, בחר התובע, לאחר מתן פסק הדין בתביעה לפירוק השיתוף, להתחרות מול הנתבעים 3-1 אשר רכשו כמוהו את הזכויות במקרקעין מכוח ייפוי הכוח הבלתי חוזר, ובתחרות זו אני קובעת כי על כל הרוכשים לשאת יחדיו ובאופן שוויוני בתוצאות התאונה המשפטית שנגרמה.

סיכומו של דבר, בתחרות בין התובעים לנתבעים 3-1 אני סבורה כי מדובר בשלושה בעלי זכויות באותו מעמד, משום שהעסקה עמם קרמה עור וגידים רק עם חתימת ייפוי הכוח הבלתי חוזר, ולכן על שלושתם לשאת באופן שוויוני בתוצאות התאונה המשפטית לפי חלקם היחסי ברכישה.

סוף דבר, אני מורה כי התובעים זכאים להירשם כבעלים של 2/3 מתוך 2,000 מ"ר שנרכשו על ידם, (וזאת בכפוף להצגת אישורי מיסים כנדרש) כאשר זכויות אלו (2/3) תיגרענה מחלקם של הנתבעים 3-1, באופן ש- 333/27051 חלקים ייגרעו מזכויותיו של הנתבע 1 בחלקה; 500/27051 חלקים ייגרעו מזכויותיו של הנתבע 2 בחלקה; ו- 500/27051 חלקים ייגרעו מזכויותיו של הנתבע 3 בחלקה.

אומנם בקשתה לתיקון כתב התביעה הוגשה כאמור טרם הוגש כתב ההגנה ומשכך הנתבע לא נפגע ולא נגרם לו עוות דין משלא נידרש לתקן כתב הגנה עקב כך בשלב זה (משלאחר הבקשה וטרם מתן החלטה זו, הגיש באמצע חודש מאי כתב הגנה ונכון לעתה אין צורך בהגשת בקשה לתקן כתב הגנה וככל שיידרש, ניתנת לו הרשות) וכן ממילא הסמכות היא לבית המשפט האזרחי לידון בעילות הנזקיות כפי שקבעתי לעיל כך שאין בהוספת העילה כדי לשנות את גורל הסמכות אא"כ מדובר ביחסי עובד מעביד ואז סוגיית עשיית עושר ולא במשפט היא תחת סמכות בית הדין לעבודה וזהו הקושי שבדבר, כפי שיובהר (אם כי דומה שהרלוונטיות שלה היא לשם קבלת סעד מקום בו ייקבע כי לא הופר חוזה למשל וממילא מיקומה הוא לקראת תום ההליך).

...

כן, תביעת השבה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט מתמקדת ברווח שצמח לנתבע ולא בנזק שנגרם לתובע ולכן גם אם הייתה התובעת מעלה כימות הוצאותיה ונזקיה כי אז אין בהן עילה מוכח דין זה. דיון והכרעה הלכה פסוקה היא כי ככלל יש להיעתר לבקשות לתיקון כבתי טענות ברוחב לב. עם זאת, היעתרות לבקשות מסוג זה אינה "אוטומטית", שכן מדובר באיזונם של שיקולים שונים, ובהם: תרומת התיקון לבירור הפלוגתות; השלב הדיוני בו מצוי ההליך; תום הלב של המבקש; שיהוי בהגשת הבקשה; וכן השפעת התיקון על המשך התנהלות הדיון בשים לב לאינטרס הציבור (ראו רע"א 4321/22 ריץ' אנד רויאל שוקי הון בע"מ נ' ביטוסי בע"מ (נבו 13.09.2022); ע"א 5316/20 רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ' מדינת ישראל (נבו 04.04.2021)).

על כן, ונוכח האמור לעיל, מקום בו ייפסק כי אין מדובר ביחסי עובד מעסיק, כי אז מעתה אני מתירה את תיקון כתב התביעה בעתיד לבוא משגם לא שוכנעתי כי התיקון הנדרש מעלה סוגיות חדשות או מרחיב יריעת המחלוקת או פוגע ביכולת הנתבע להשמיע את טיעוניו.

על כן, איני סבורה כי תיקון כתב תביעה יוביל לפגיעה בהליך ראוי והוגן, כל שכן ניתן לרפא זאת בהוצאות ריאליות, מקום בו יהיה צורך בתיקונו של כתב ההגנה (עת לפי התקנות החדשות אין הדבר גורר תיקון אוטומטי מקום בו בית המשפט נעתר לתיקון כתב תביעה אולם כבר מעתה אני מתירה תיקון בהתאם לתקנה 47 (א) לתקנות בכל הנוגע לעילת התביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט).

לבסוף יצוין, כי הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה עוד בטרם הוגש כתב ההגנה מטעם המדינה, וכי טרם החלו הליכי שמיעת הראיות בתיק" (עניין תומא, בפיסקה 26 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז).

...

באשר לבקשה לצירוף יורשי המנוח ח'ליל ביחס לחלקה 13 (בקשה לה התנגדו הנתבעות), קבעתי כי מקובל עליי שאם תביעת יורשי המנוח ח'ליל ביחס לחלקה זו, היא תביעה עצמאית שלהם מכוח ייפוי הכוח הנוטריוני הבלתי חוזר מיום 13.9.1956, ולא מכוח עזבונו של המנוח אבראהים, הרי שמדובר בתביעה חדשה שאין לאפשר תיקונה, משום שיהא בכך לעקוף את ההתיישנות שנקבעה בהלכת ארידור [דנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013)].

הטענה לזכאות לפיצוי עד ליום התשלום בפועל: לעת הזו, אין בידי לקבל את דרישת התובעים לחישוב דמי החכירה האבודים עד ליום התשלום בפועל, לנוכח הלכת טבר [ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר (נבו 7.7.2022)], המהווה תקדים מחייב, ממנה עולה כי דמי החכירה האבודים יחושבו החל ממועד תפיסת החזקה על ידי המדינה ועד למועד הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי.

יחד עם זאת, משתלוי ועומד, דיון נוסף בסוגיה זו, אני סבורה כי יש לעכב את ההכרעה בנקודה זו עד למתן פסק הדין בדיון הנוסף (דנ"א 5676/22 ו- 5735/22).

סוף דבר: אני מורה כי דמי החכירה יחושבו בהתאם למתווה המפורט שנקבע בהלכת טבר, ועל פי התחשיב המוסכם בין הצדדים שקיבל תוקף של החלטה (40/120 חלקים בחלקה 192; 32/64 חלקים בחלקה 260; ו- 8/13 חלקים בחלקה 13).

בהחלטה מיום 11.9.2019 התקבלה הבקשה לתיקון כתב התביעה (מהטעם שטרם הוגש כתב הגנה עד לאותו מועד), ובהחלטה מיום 16.9.2019 הורה בית המשפט על צירוף הדיירים כצד להליך.

...

בנסיבות העניין אני סבור כי יש מקום לקבוע כי הסכום האמור בסעיף 94.1 לעיל יישא ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: "ריבית והפרשי הצמדה כחוק"), החל מיום 19.5.2019, הוא מועד הגשת התביעה, ועד למועד התשלום; והסכומים האמורים בסעיפים 94.2 ו-94.3 לעיל יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום 8.3.2021, הוא יום הגשת תצהירו של מר פנסו, ועד למועד התשלום.

בשולי הדברים יצוין כי הנתבעים לא טענו בסיכומיהם כל טענה בנוגע להתאמת האגרה ששולמה בהליך לסעדים הנוספים שהתבקשו בתצהירו של מר פנסו ובסיכומי התובעת, ולפיכך לא מצאתי לנכון להידרש לסוגיה זו. למעלה מן הצורך, יצוין כי בהקשר זה ממילא נשאלת השאלה האם לאור הוראת תקנה 2(ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, אין די באגרה ששולמה על ידי התובעת עבור תביעה בסך של כ-1,500,000 ש"ח. מכל מקום, גם אם הייתי מגיע למסקנה לפיה התובעת שילמה אגרה בחסר, לא היה בכך כדי להוביל לדחיית חלקו העודף של תביעתה, שכן חלף צעד זה ולאור נסיבותיו החריגות של המקרה היה מוצדק להורות לתובעת לשלם את יתרת האגרה כתנאי לפסיקת מלוא הסעד לו היא זכאית (ר' למשל ע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל, פס' 20 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות (נבו, 11.10.2012); גורן, בעמ' 1653).

בנסיבות העניין ולאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בתקנה 153(ג) לתקנות, ובכלל זה לאופן שבו התנהלו הנתבעים בהליך דנן, אני קובע כי הנתבעים 4-2 יישאו ביחד ולחוד בהוצאות התובעת בסך של 50,000 ש"ח. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.