לאחר פקיעת הצוים נשוא ההליך הקודם, חודשו צוי ההגבלה ואיסור היציאה מן הארץ, המהוים נושא הדיון בעתירה זו.
תוכן הצוים
אלה עקרי תוכנם של הצוים נשוא המחלוקת: צו ההגבלה מורה לעותר, בין היתר, להודיע מראש לגורם המוסמך על כוונתו לשנות את מקום מגוריו ועל חובתו למסור את כתובתו החדשה; עליו להודיע יממה מראש למישטרה על כוונתו לצאת מתחומי הישוב בו הוא מתגורר, ועל פרטי המקומות אליהם הוא מתכוון להגיע, ופרקי הזמן בהם הוא מתכוון לשהות שם; כן עליו להודיע מראש על המקום בו הוא מתכוון ללון, אם אין זה בביתו; אסור לו להמצא, בלא אישור מראש, בטווח של 500 מטרים מהמקומות שפורטו בנספח לצוו, שדרכם ניתן לצאת אל מחוץ לישראל, ובטווח של 100 מטרים ממקומות שאינם מפורטים בצו, המהוים מעברים מהם ניתן להגיע לשטחי יהודה, שומרון, ועזה.
בנסיבות אלה, הטלת מיגבלות נוספות כה קשות על החופש האישי שלו ובלא שיש תיחום ברור של זמן למשך תקופת החלתן, מהוה הפרה של זכות יסוד שאין להסכים עימה.
מוסיפים המשיבים וטוענים כי על סמך מידע שהגיע לגורמי הביטחון, מאז שיחרורו מפר העותר באופן שיטתי את הוראות צו ההגבלה ביחס לאיסור על קיום קשרים או החלפת דיעות בינו לבין אזרחים ותושבים זרים ללא היתר מראש.
למותר לומר כי האיסור הכללי על מעבר מחוץ לגבולות המדינה, ובכלל זה לאזורי יהודה, שומרון ועזה עומד בעינו מכח ההוראות המצטברות של צו ההגבלה וצו איסור היציאה מן הארץ.
לאור זאת, אני מחליטה כי האיסור בצו ההגבלה, ככל שהוא נוגע להמצאות העותר במרחק 100 מטר ממקומות שאינם מפורטים בנספח א', המהוים מעברים מהם ניתן להגיע לאזורי יו"ש ועזה, אינו מתיישב עם דרישת החוקיות, המחייבת הגדרה ברורה ובהירה של האיסור.
...
הצורך באיזון דומה עולה בשיטתנו בהקשר למעצרים מינהליים, כפי שביטא זאת הנשיא ברק בדנ"פ 7048/97 פלונים נ' שר הבטחון, פד"י נד (1) 721, 741):
"אין מנוס - בחברה דמוקרטית שוחרת חופש וביטחון - מאיזון בין החירות והכבוד לבין הביטחון. אסור שזכויות האדם יהפכו קרדום לשלילת ביטחון הציבור והמדינה. נדרש איזון - איזון עדין וקשה - בין החירות והכבוד של הפרט לבין ביטחון המדינה וביטחון הציבור. איזון זה מניח - ובעתירה שלפנינו העניין לא עלה כלל - כי ניתן לאפשר - במדינה דמוקרטית שוחרת חופש וביטחון - מעצר מינהלי של אדם אשר ממנו עצמו נשקפת סכנה לביטחון המדינה... הטעמים לעמדה זו הם שניים: ראשית, הפגיעה של מעצר מינהלי בחירות ובכבוד של אדם אשר ממנו עצמו נשקפת סכנה לביטחון המדינה היא קשה. הפגיעה היא קשה שכן היא פוגעת בחירותו של אדם - חירות המוגנת בישראל ברמה חוקתית-על-חוקית - בלא משפט ובלא פסק-דין. עם זאת היא נסבלת. היא בבחינת הרע במיעוטו".
עמד על כך גם דרשוביץ במאמרו On Preventive Detention, in Crime, Law & Society, 310 (1971)
"No system of Jurisprudence has ever required that its law enforcers always sit back and wait until the spear has been thrown, or even until the gun has been loaded. Societies have differed in their techniques of crime prevention, but for centuries people throughout the world have been imprisoned `to protect society from predicted, but unconsummated offenses`.
על יסוד הדברים האמורים מסקנתי היא כי, נכון לעת זו, ההגבלות שהוחלו על העותר בצווים עומדות במבחן הסבירות המינהלית הן באשר לתנועותיו בפנים הארץ, והן באשר ליציאתו לחוץ לארץ.
לאור זאת, אני מחליטה כי האיסור בצו ההגבלה, ככל שהוא נוגע להימצאות העותר במרחק 100 מטר ממקומות שאינם מפורטים בנספח א', המהווים מעברים מהם ניתן להגיע לאיזורי יו"ש ועזה, אינו מתיישב עם דרישת החוקיות, המחייבת הגדרה ברורה ובהירה של האיסור.
