תחולת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע בעילה מכוח חוק הגנת הפרטיות

5) הנתבעת 1 אף צרפה לתלונתה הודעת דואר אלקטרוני מיום 14.3.2013, עליה חתם התובע בתוארו המקצועי כעורך דין, ואשר לגבי דידה מהוה איום מפורש בהגשת תובענה כספית כנגדה בעילה של הוצאת לשון הרע וזאת ככל שהיא לא תחזור בה ממכתב אותו תלתה על גבי לוח המודעות של הבניין בו ציינה כי מישפחת התובע חבה לנתבעת 2 סך של 600 ₪ .

71) התובע אף הוסיף וציין בסיכומיו כי יש לשפותו בשל הפגיעה בכבודו ובפרטיותו אשר עוגנו חוק כבוד האדם וחרותו הגם שבעניינינו דין זה אינו רלוואנטי מאחר והנו עותר לפיצויו מכח חוק הגנת הפרטיות וכן גם מכח חוק איסור לשון הרע אשר הנן עוולות אזרחיות- נזיקיות המחילות עליהן את דיני הנזיקין (ראה : סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע וסעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות) .

78) נוכח מסקנתי מעלה כי במקרה דנן מדובר בפרסומים מוגנים מכח הוראות סעיף 15(5)(א) ו- 15(8) לחוק איסור לשון הרע, דהיינו, פרסומים אשר נעשו באמצעות הגשת תלונות לרשויות אשר מוסמכות לקבל תלונות בעיניינו של הנפגע (לישכת עוה"ד ומשטרת ישראל) וכן גם פרסומים אשר נעשו במסגרת הליך משפטי כפי משמעותו בהוראת סעיף 13(א) לחוק איסור לשון הרע הרי שאין מקום להדרש גם לטענה זו .

...

עם זאת, בית המשפט מצא לציין בהחלטתו כי בחר שלא להשית על הנתבעת 1 הוצאות משפט בגין הגשת הבקשה משום שלא הייתה מיוצגת על ידי עו"ד בשעת הדיון ולאחר שמצא לנכון להאמין לטענת הנתבעת כי הופנתה אל ביהמ"ש על ידי אנשי המשטרה.

90) חשוב להדגיש, כי ניכר היה במסגרת הדיונים אשר התקיימו בפני, כי לחצו הרב של התובע על חברי הנציגות בכלל, ועל הנתבעת 1 בפרט, היה רצוף קבוע ומתמשך, אשר בסופו של דבר הלחץ הרב (ויוזכר: טענות כי המינוי והבחירה לא היו חוקיים; ניסיון המרדת הדיירים שלא לשלם את דמי הוועד כסדרם ובמלואם; פרסום מודעות בסגנון "פשקווילים" בשטחים הציבוריים תוך מתן עצות מעין משפטיות מטעמו כעו"ד אשר בעבר ייצג את נציגות הבית המשותף), תרם לכך כי הנציגות (באמצעותה של הנתבעת 1) חיפשה דרכים להתמודד עם הלחץ כאמור, כאשר בין הדרכים הנאותות והראויות, נבחר גם אפיק אשר ניתן לומר בדיעבד, כי בחירתו הייתה לא מאוד מוצלחת.

91) לאחר שקילת האמור, הנני מקבל את התובענה בגין ראש תביעה זה בלבד ומשכך הנני מוצא לנכון לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד (בשים לב לכך כי פעולות הנתבעת 1 נעשו במסגרת ותוך כדי יישום תפקידה אצל הנתבעת 2), לשלם לתובע מס' 1 פיצוי בשיעור של 5000 ש"ח .

92) מאחר ומצאתי לנכון לדחות את חלק הארי של התובענה, ומצאתי את הסכום הנתבע כמופרז בצורה ניכרת ואולי אף קיצונית, אינני מוצא לנכון לחייב את הנתבעים בהוצאות משפט לטובת התובע וכך אף סבורני שראוי שלא לחייב הנתבעים בשכר טרחת עו"ד .

אך התביעה כאן אינה נוגעת למחלוקת לגופה אלא להערה של ביה"ד הארצי בסע' 30 לפסק דינו, שם צוין כדלקמן: "בשולי הדברים נעיר כי מקובלת עלינו טענת המערער כי לא היה מקום לצרוף מסמכים רפואיים לעיקרי טיעון המשיב. לנוכח העובדה כי המסמכים האלה לא היו דרושים להכרעה בעירעור, צרופם פגע בפרטיותו של המערער שלא לצורך". הלך התובע, ועל בסיס אותה הערה של ביה"ד הארצי, שניתנה כאמור בה עצמה כהערה בשולי הדברים, הגיש התביעה כאן, ובה טען לעילה מכוח חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות.

"באופן תמוה" – שכן עוד בגדרי החלטתי שהורתה על הגשת הסיכומים בשאלה זו, אזכרתי סע' 18(1) של חוק איסור לשון הרע הקובע קביעה מקבילה לפיה במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות, תהא זו הגנה טובה אם "הפגיעה נעשתה בדרך של פירסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965". אם יש איפוא תחולה לסע' 13(5) – חוסם הוא גם דרכה של העילה לפי חוק הגנת הפרטיות.

ללמדך שוב על כוונת המחוקק להעדיף אכן בירור נטול מורא בהליך המשפטי, תוך קביעה חסינות מוחלטת במקרים הנופלים לתחולת הסע', בין בעילה שעניינה לשון הרע, בין בעילה שעילתה הגנת הפרטיות.

...

אך התביעה כאן אינה נוגעת למחלוקת לגופה אלא להערה של ביה"ד הארצי בסע' 30 לפסק דינו, שם צוין כדלקמן: "בשולי הדברים נעיר כי מקובלת עלינו טענת המערער כי לא היה מקום לצירוף מסמכים רפואיים לעיקרי טיעון המשיב. לנוכח העובדה כי המסמכים האלה לא היו דרושים להכרעה בערעור, צירופם פגע בפרטיותו של המערער שלא לצורך". הלך התובע, ועל בסיס אותה הערה של ביה"ד הארצי, שניתנה כאמור בה עצמה כהערה בשולי הדברים, הגיש התביעה כאן, ובה טען לעילה מכוח חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות.

אין רבותא בטענת התובע כי לאשורה לא היה צורך ענייני בצירוף החומר הרפואי או כי הנתבע פעל שלא בתום לב. באופן תמוה טוען התובע לאקונית בסיכומיו כי גם אם יגיע ביהמ"ש למסקנה כי יש תחולה לסע' 13(5) של חוק איסור לשון הרע, הרי שעדיין קיימת עילת תביעה לפי חוק הגנת הפרטיות.

"באופן תמוה" – שכן עוד בגדרי החלטתי שהורתה על הגשת הסיכומים בשאלה זו, אזכרתי סע' 18(1) של חוק איסור לשון הרע הקובע קביעה מקבילה לפיה במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות, תהא זו הגנה טובה אם "הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965". אם יש אפוא תחולה לסע' 13(5) – חוסם הוא גם דרכה של העילה לפי חוק הגנת הפרטיות.

התביעה נדחית.

אפילו נצא מנקודת הנחה כי מי מעובדי החברה נחשף למכתב הזימון לשימוע, ובכללם מר דאודי, הרי שהדבר חוסה תחת ההגנה החלה על פי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, שכן "בפריזמה של ההגנה בסעיף 13 (5) לחוק, דינו של מכתב זימון לשימוע (שהוא יציר הפסיקה) כדין מכתב התראה אשר נשלח לפני נקיטת הליכים משפטיים, שכן שניהם מבקשים, כל אחד בתורו ובהקשרו, להבהיר את המצב לאשורו ואף למנוע פנייה לערכאות משפטיות מאוחר יותר" (עניין אורי וההפניות שם).

סעיף 4 לחוק להגנת הפרטיות קובע, כי "פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] יחולו עליה, בכפוף להוראות חוק זה". סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969 מקנה לבית הדין סמכות ייחודית לידון בתובענות בין עובד למעסיק שעילתן ביחסי עבודה, למעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין.

לעמדתנו, "בית הדין נעדר סמכות עניינית ליתן את הסעד המבוקש, ככל שזה נתבע מכוחו של חוק הגנת הפרטיות...עם זאת, בית הדין מוסמך לידון בעילת הפגיעה בפרטיות, קרי לבחון האם הופרו הוראות חוק הגנת הפרטיות בעיניינה של התובעת, כמו גם האם הופרה הוראת סעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, אך ליתן סעד מכוחו של חוק היסוד, ומכוחו בלבד." (סעש (ת"א) 50861-03-20 מעבדות ים המלח בע"מ- רימה גרידנב (החלטה מיום 21.11.2020); ע"ע (ארצי) 43775-03-20 אלכסנדר שניידר איי.טי בע"מ- אלונה פלומין (מיום 3.12.2020).

...

במקרה דנא לא נתבע סעד מכוחו של חוק היסוד הנזכר ולפיכך דין התביעה בעניין חוק הגנת הפרטיות להידחות על הסף.

דא עקא, החברה לא פגעה בפרטיותה של התובעת כלל ועיקר ולא מצאנו כי זו נהגה בחוסר תום לב כלפיה.

סוף דבר אשר על כן, דין התביעה להידחות על כל סעדיה.

המשיב הגיש נגד המבקשים תביעה כספית לסך של 120,000 ₪, בעילה מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965.

כתב התביעה כולל עילות תביעה חלופיות, ובהן עילות נזיקיות, לרבות רשלנות בייצוג, פגיעה בפרטיות, פגיעה בשם הטוב ופגיעה במוניטין.

(5) פירסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פירסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור"; בפסיקת בית המשפט העליון בעיניין רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, פ"ד סג(2) 511, נקבע, ברוב דיעות, כי החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שפוטי, לפי סעיף 13(5) לחוק, הוא חיסיון מוחלט: "סעיף 13 קובע 'הגנות מוחלטות' (ראו אורי שנהר דיני לשון הרע 191 (1997)). אחת מן ההגנות המוחלטות - זו הקבועה בסעיף 13(5) לחוק - מתירה פירסום הכולל לשון הרע שנעשה על-ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, 'תוך כדי דיון' בפני גורם שפוטי. ניתן לומר כי המונח 'הגנה מוחלטת' יש בו חוסר דיוק מסוים, שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בנגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמתות הפירסום או בדרישה של תום-לב ... משמעות הדבר היא שגם פירסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובילבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב'הגנה מוחלטת'" (בעמ' 520).

פסק הדין היתייחס לתחולתו של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע על מכתב התראה הנשלח טרם הגשת תביעה.

נמצא שהפרסומים שהמשיב ייחס למבקשים בכתב התביעה, כבסיס לעילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, הם בבחינת "פרסומים מותרים", שאינם יכולים לשמש עילה למשפט אזרחי, מכוח הוראותיו של סעיף 13(5) לחוק.

...

ברע"א 4512/20 חברת מנו ספנות בע"מ נ' מעין בלס ואח' (פורסם במאגרים - 14/10/20), בית המשפט העליון אישר את קביעת הערכאות הקודמות, אשר סילקו על הסף את תביעת לשון הרע בעניין פרסום שנכלל במכתב התראה, וזאת למרות שבסופו של דבר כלל לא הוגשה תביעה לבית המשפט.

המשיב ישלם למבקשים הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ. בסעיף 3 לבקשה לסילוק התביעה על הסף, המבקשים הודיעו שאם הם יידרשו לנהל את ההליך, הם ינהלו גם תביעה שכנגד.

התובע, עו"ד במקצועו, הגיש נגד הנתבע תביעה כספית לסך של 500,000 ₪, בעילת תביעה עיקרית מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

בסעיף 13(5), נכלל הפירסום כדלקמן: "פירסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פירסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". סעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, קובע כך: "במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה: (1) הפגיעה נעשתה בדרך של פירסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965". בפסה"ד בעיניין רע"א 1104-07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, פ"ד סג(2) 511, קבע בית המשפט העליון, ברוב דיעות, כי ס' 13(5) מעניק חסינות מוחלטת, ללא סייג, לגורמים הנזכרים בו, בגין פירסום שנעשה תוך כדי דיון.

תוך כך נקבע שהחסינות תחול על כל שלבי ההליך: "לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על 'כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנידרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה'" (פסקה 8 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה השופט א' ריבלין וההפניות שהובאו שם).

התוצאה היא שהתביעה שהוגשה על בסיס האמור בבקשות העיון שהנתבע הגיש בבתי המשפט השונים ועל בסיס התלונה לועדת האתיקה, בעילות התביעה מכוח חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות, נדחית על הסף.

...

המסקנה המתבקשת היא שפרסום במסגרת הליך הבקשה, בין על ידי שופט ובין על ידי בעל דין בבקשה, הוא פרסום המוגן לפי הוראותיו של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, כך שהוא אינו יכול להוות עילה למשפט אזרחי.

התוצאה היא שהתביעה שהוגשה על בסיס האמור בבקשות העיון שהנתבע הגיש בבתי המשפט השונים ועל בסיס התלונה לוועדת האתיקה, בעילות התביעה מכוח חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות, נדחית על הסף.

סיכום תביעת התובע נגד הנתבע ביחס לבקשות העיון שהנתבע הגיש בבתי המשפט ולתלונתו לוועדת האתיקה המחוזית, בעילות תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות, נדחית על הסף.