תחולת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות על הלוואות לתאגיד

בסיכומי התובעת נטען, כי הוראות חוק זה אינן חלות על הלוואה לחברה (בנגוד לחייב יחיד שאינו תאגיד).

וכלשונה: "הואיל כי ההלוואה הוקמה לטובת בית העסק קמפוס מוסיקה בר בע"מ.. קרי הלווה הינו תאגיד רשום בישראל.. פועל יוצא מן האמור דנן אין תחולה לחוק ההסדרה בהתקשרות בין הצדדים כאשר ההיתקשרות נערכה בין התובעת לתאגיד". קרי, התובעת עצמה טוענת כי עסקת ההלוואה הייתה בינה לבין החברה ולא בינה לבין הנתבע וכי הנתבע רק ערב לחוב החברה.

אוסיף לעניין זה, כי בבקשת הבצוע כתבה התובעת כך: "הנני מצהיר כי פעלנו לפי סעיף 8 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות וצרפנו את המסמכים הדרושים". חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות חל רק על מי שנותן הלוואות במהלך עסוקו הרגיל (סעיף 15 (א) לחוק) ודומה כי הצהרת התובעת לעניין זה מעידה אף היא על כך, שהיא רואה בעצמה מי שנותנת הלוואות במהלך עסקיה הרגיל.

...

לאור כל האמור אני קבע, כי מעמדו של הנתבע הוא של ערב, הגם שחתם על שטר החוב בחלק של "עושה השטר" ועל כן עומדות לו ההגנות שבחוק הערבות.

קבלת טענה זו אינה תואמת את הוראות חוק הערבות והיא אף עלולה להוביל למסקנה, כי כמעט בכל פעם שיחתום אדם ערבות לתאגיד הוא ייחשב כ"בעל עניין" ולא יימצא מצב של "ערב יחיד" לתאגיד.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל - התביעה נדחית וכל צד יישא בהוצאותיו.

הצדדים היו חלוקים ביניהם בדבר תחולתו של חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות על ענייננו.

בסעיף 1 לחוק מוגדר "מלווה" כדלקמן: "מלווה" - מי שנותן הלוואה, למעט תאגיד בנקאי ותאגיד עזר כמשמעותו בחוק הבנקאות (רשוי), תשמ"א- 1981; הינה כי כן, חוק הלוואות חוץ בנקאיות אינו חל רק על הלוואה שניתנה ע"י מי שעיסוקו במתן הלוואות חוץ בנקאיות, ו"מלווה" עפ"י החוק, יוגדר כל מי שנתן הלוואה ואינו תאגיד בנקאי.

...

הנתבע טען כי מאחר ומדובר בהלוואה שחל עליה חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג – 1993 (להלן: "החוק" או "חוק הלוואות חוץ בנקאיות"), ומשלא עמד התובע בדרישות החוק, הרי שדין תביעתו להידחות, ומכל מקום, טען הנתבע כי החזיר את החוב בגין ההלוואה שנטל.

סיכומו של דבר, במקרה דנן, כאשר המערערת מודה בהלוואה בסך 200,000 ₪ קרן, הרי שהגם שהמשיב לא עמד בהוראות החוק, אין מקום לדחות את תביעתו במלואה, שכן למעשה אין מחלוקת כי ניתנה הלוואה בסכום הקרן הנ"ל. במקרים שכאלה יש מקום להורות לכל הפחות על השבת הקרן, כאשר בכל הנוגע לשיעורי הריבית, משלא הוכחו על ידי המשיב, ומשהמשיב לא עמד בתנאי החוק - אין כל מקום לחייב את המערערת בתשלום ריבית, מה גם שלא הוגש כל ערעור על ידי המשיב".

בכל הכבוד, גרסה זו אין בידי לקבל.

סוף דבר, אני מקבלת את התביעה בחלקה, ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 37,500 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, ממועד הפרעון (5.11.08) ועד התשלום בפועל.

אכן בית המשפט בהחלטתו מיום 26.6.16, דחה הטענה בעיניין תחולת החוק בקשר לגירסת הנתבע בבקשת ההיתנגדות, כי השיק ניתן להבטחת עיסקאות ניכיון שיקים שביצעה חברת דיאלוג, שכן החוק אינו חל על לווה שהנו תאגיד.

הלכה היא שכאשר מועלית טענה משפטית, דוגמאת הטענה לתחולת הוראות החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, אף אם לא הובאה בכתבי הטענות, אך נובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים לפני בית המשפט, ניתן להדרש לה. (ע"א 217/75 שושן נ' שושן (פורסם בנבו)).

...

לאור המפורט, אני סבור שהנתבע הרים את נטל השכנוע להוכחת טענתו כי השיק נשוא התביעה ניתן כשיק בטחון לניכיונות שיקים שביצעה חברת דיאלוג אצל התובע, כאשר הגרסה האלטרנטיבית שמציע התובע, לפיה השיק ניתן במסגרת הלוואה שקיבל הנתבע מהתובע, לא הוכחה.

המסקנה המתבקשת מטענת התובע, להעדר כרטסת ע"ש חברת דיאלוג, היא שחברת דיאלוג לא ביצעה אצל התובע עסקאות ניכיון שיקים, ומימלא לא נותרה חייבת לתובע כספים.

על כן, התביעה נדחית.

פרשנות זו מתיישבת עם הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות, אשר הוראותיו אינן חלות על לווה שהוא תאגיד (סעיף 1 לחוק), וכן נקבע בו כי ההגבלות שנקבעו בהוראות סעיף 5 ו -6 לחוק בעיניין שיעור עלות האשראי המירבי ושיעור ריבית הפיגורים, לא יחולו על הלוואות שסכומן גבוה יחסית, כמפורט בסעיף 15 (ב) (1) לחוק.

בית המשפט ציין כי "בכל הנוגע ליישום הוראותיו של חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, לא ניתן להסתפק במסקנה לפיה לא עלה בידי המנוח להראות כי מדובר בהלוואה שהחוק חל עליה, מתוך נימוק שהמנוח כלל לא נכח במעמד עסקת היסוד, ואינו יודע את נסיבותיה, אלא הנטל היה מוטל דוקא על המשיב להראות כי בנסיבות העניין חל הפטור שבסעיף 15 לאותו חוק, או לחלופין, להראות שהוא מקיים את הדרישות שמציב חוק זה". נפסק בסופו של יום, כי משלא עלה בידי המשיב להוכיח כי חל עליו הפטור שבסעיף 15 ומשלא עמד בהוראות של החוק, לא היה אין מלדחות את התביעה משהובהר זה מכבר כי הוראת החוק מחריגה תאגידים, אדון עתה בתביעה כנגד הנתבעת 1 ובטענת הנתבעים לפרעון ההלוואה.

...

תוצאה התביעה נגד הנתבעים 2-3 נדחית.

אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך 40,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18.03.18 (תאריך השיק) ועד עד היום.

מאחר ומדובר בעסקת הלוואה, ומכיוון שהתביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת, ונדחית נגד הנתבעים 2 ו-3, אין צו להוצאות משפט.

תחולת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג-1993: טענתם העיקרית של הנתבעים הנה כי ככל שהתובע אכן נתן למי מהם הלוואה (דבר אשר הוכחש על ידיהם), הרי שחל על ההלוואה חוק הסדרת ההלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג-1993 (להלן: חוק ההלוואות") המחייב עריכת חוזה בכתב בין המלווה ללווה הכולל את כל הפרטים הנדרשים עפ"י החוק לרבות שיעור הריבית ומשזה לא נעשה ולא צורף- נטען כי דין התביעה להדחות ולו בשל כך בלבד.

ודוק- במסגרת תיקון מס' 5 לחוק- (חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות (תיקון מס' 5) התשע"ז -2017) אמנם נערכו שינויים, שעיקרם: עידכון מנגנון תיקרת הריבית, הרחבת תחולת החוק גם על תאגידים בנקאיים, הבהרה כי החוק גם על כל עסקת אשראי לרבות ניכיון שטר ועוד- ואולם החובה לערוך מיסמך בכתב נותרה על כנה ולא חידשה דבר ולפיכך דין טענת התובע בעיניין זה להדחות.

...

בנסיבות אלו ובבואו של בית המשפט לשקול בסיום המשפט על כף המאזניים את הראיות מטעם התובע, לעומת ראיותיו של הנתבע עולה כי כפות המאזניים הינן לכל היותר מעויינות וזאת לאור העדרה של עדות מהותית מטעם התובע והבקיעים שעלו בגרסתו וזאת על אף שבגרסתו של הנתבע התגלו סתירות מהותיות, לפיכך אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את תביעתו.

כעולה מהמקובץ לעיל במקרה שלפנינו קיומו של הסכם ההלוואה ועצם העסקה לא הוכחו על ידי התובע, לדאבונו, ועל כן דין התביעה להידחות.

לאור האמור לעיל אני מורה על דחייתה של התביעה.