תחולת חוק הגנת השכר בעיקול שכר של עצמאי

מכל מקום, צו התשלומים שנקבע היה על הצד הנמוך ביותר וקשה להניח כי היה חל בו שינוי.

בשולי הדברים אעיר, כי ערה אני לכך שבהתאם לס' 8(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, איפשר המחוקק להטיל שיעבוד או עיקול על שכרו של אדם, מעבר לחלק של 'גמלת הקיום המינימלית' שעה שמדובר בעיקול לשם תשלום מזונות.

לא מצאנו כי יש ממש בטענתו של התובע, לפיה היה על הנתבע להיתחשב בהחלטתו בקביעתו של רשם הפועל בנוגע להקף יכולתו הכלכלית או לאמץ אותה והרי חוק המזונות מאפשר מסלולים נפרדים, עצמאיים ששיקולי הדעת המופעלים בהם שונים ונעשים ע"י רשויות שונות שאין האחת כפופה לחברתה.

...

על אף שכאמור לדעתנו מדובר בנסיבות המצדיקות התחשבות, בהיעדר תמונה מלאה ומוכחת – לא מצאנו כי יש מקום להתערבות.

על כן, אנו קובעים, כי קיזוזי הנתבע בהתאם לסמכותו לפי ס' 14(ג) יוגבלו, באופן שתיוותר בידי התובע 'גמלת ההבטחה המינימאלית' גם לאחר צו התשלומים במסגרת תיק ההוצאה לפועל.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת באופן חלקי: ניתן בזאת צו לפיו הנתבע יתאים את הסכום הכולל אותו הוא מקזז מידי חודש, כך שהסכום שייוותר בידי התובע לאחר גביית הסכומים באמצעות תיק ההוצאה לפועל והקיזוז מהקצבאות, לא יפחת מ'גמלת ההבטחה המינימאלית' בהתאם לס' 5(א)(2)(א) לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1981.

על הצדדים חל צו ההרחבה בענף האולמות ולכן התובע זכאי לימי חג (3,780 ₪), הפרשות לפנסיה (6%) וקרן הישתלמות (0.25%) (6,562 ₪).

התובע עותר לתשלום זכויותיו הסוציאליות במהלך תקופת העסקתו: דמי חגים (3,780 ₪), הפרשות לפנסיה (6%) וקרן הישתלמות (0.25%) (6,562 ₪), פדיון ימי חופשה (7,140 ₪), דמי הבראה (2,430 ₪), דמי נסיעות (2,235 ₪), פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד (10,000 ₪) ופצוי בגין הנפקת תלושי שכר פקטביים ובהתאם לסעיף 26 לחוק הגנת השכר (7,500 ₪).

משכורתו של התובע היתה משולמת בחלקה במזומן לבקשת התובע מאחר שחשבון הבנק שלו היה מעוקל.

לטענת הנתבעת, התובע היה בעלים של עסק מסוג קייטרינג והבטיח כי יוציא חשבוניות בגין התשלום "אקסטרה". עם זאת, לטענתה, למרות ששולם לתובע בגין כך, התובע לא המציא חשבוניות עד עצם היום הזה (כאמור בסעיף 11 לסיכומי התובע וסעיפים ד' ו-י' לסיכומי הנתבעת וכפי שצוין על ידי נציג הנתבעת בפני בית הדין בישיבת קדם המשפט ביום 15.11.2018: "הוא אכן היה צריך לקבל 250-300 ₪ אך זו כנגד חשבונית וכקבלן עצמאי.

...

בנסיבות העניין מצאנו מקום לפסוק לתובע פיצוי בגובה 2,500 ₪.

סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע את הרכיבים כדלקמן: פיצוי בגין חלף הפרשות לפנסיה וקרן השתלמות בסך 6,562 ₪ נטו.

בהחלטת כב' השופטת כרמית פלד מיום 13/9/18 נקבע כי כתב ההגנה הוגש באיחור "אך שאלת ההוצאות בגין מחדלים דיוניים תישקל בסיום ההליך." משכך ובשים לב כי התביעה התקבלה בחלקה, הננו מחייבים את הנתבעת בשכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ והוצאות משפט בסך 300 ₪.

טענתה המרכזית של החייבת היא כי חל שינוי מהותי ברמת הכנסות "התא המשפחתי" בכך שהכנסות בעלה של החייבת אשר הישתכר הן כשכיר והן כעצמאי, קטנו באופן משמעותי ובשל כך החייבת אינה יכולה לעמוד בצו התשלומים שנקבע לה. בעיניין זה יצוין כי בבקשת החייבת למתן צו כנוס ולהכרזתה כפושטת רגל, הצהירה החייבת על הכנסה של בעלה בסך של 8,000 ₪ נטו כשכיר ב"יוזמת קרן אברהם" ובסך נוסף של 6,000 ₪ כעצמאי במרכז למצוינות (עמ' 8-9 לבקשה).

מקור סמכותו של בית המשפט לחיוב החייב בתשלומים חודשיים מצוי בסעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל הקובע כי: "א) בית המשפט רשאי לקבוע, לבקשת הנאמן, כי על פושט רגל לשלם לנאמן תשלומים עיתיים, במועדים ובתנאים שיקבע, וכן רשאי בית המשפט להקציב לפושט הרגל סכומים למחייתו ולמחיית התלויים בו, והכל מתוך משכורת, שכר או הכנסה אחרת שהוא זכאי לה, ובילבד שהסכומים שייוותרו בידי פושט הרגל לא יפחתו מהסכום הפטור מעיקול ומתפיסה לפי חוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958;......." על מהותו של סעיף זה כבר נאמר על ידי בית המשפט העליון כי: "מדובר בסעיף שבעיקרו של דבר לא בא לקבוע אילו מן הנכסים מוקנים לנאמן ואילו נשארים בידיו של פושט הרגל, אלא הוא משמש כלי למימוש נכסיו של פושט הרגל, אשר כבר מוקנים לנאמן מכוח הסעיפים הרלוואנטיים בפקודה. לפי סעיף 42 לפקודה מוקנים כל נכסיו של פושט הרגל לנאמן ונכסים אלה מוגדרים בסעיף 85(1) לפקודה כך: "כל נכס השייך לפושט הרגל, או המוקנה לו, בתחילת פשיטת הרגל, וכל נכס שירכוש, או שיוקנה לו, לפי הפטרו", למעט חריגים המופיעים בסעיפים 85 ו- 86 לפקודה.

...

עמדת המנהל המיוחד המנהל המיוחד מתנגד לבקשת החייבת וזאת ממספר טעמים המפורטים בתגובתו.

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את כל טענות הצדדים והמסמכים אשר הוצגו בפניי, אני סבור כי יש לדחות את בקשת החייבת.

במבחן פוטנציאל הפרעון , אני סבור כי התשלום החודשי אשר הוטל בסך של 1,000 ₪ הינו תשלום סביר וראוי שהחייבת ו"התא המשפחתי" שלה יכולים לעמוד בו,באם יפעלו באופן אחראי וראוי להגדלת הכנסות התא המשפחתי(בדרך של יציאה לשוק העבודה של החייבת או בבחירת עבודה עם הכנסה קבועה של הבעל ) ולצמצום ההוצאות העודפות עליהן הצביע המנהל המיוחד (רכב וטלפון נייד), והוא בכל מקרה אינו פוגע בצרכי הקיום הבסיסיים של החייבת, לפיכך אני דוחה את הבקשה.

כזו היא, למשל, הזכות לכספים הצבורים בקופות כמשמען בסעיף 26(א)(1) לחוק פצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, הקובע: "סכומים ששולמו במקום פצויי פיטורים לפי סעיף 14, או שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי סעיף 21, או ששולמו לקופת גמל לתשלום פצויי פיטורים, או ששולמו או שהופרשו לקופת גמל לקיצבה – אינם ניתנים להחזרה, להעברה לשיעבוד או לעיקול; הוראה זו לא תחול על סכום ששולם או הופקד כאמור בעד עובד שבנתיים חדל לעבוד בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, אלא אם הסכום מיועד גם לביטוח קצבה ולא נקבע בהסכם קבוצי או בהסכם אחר, שהוא ניתן להחזרה או להעברה;" כזו היא גם, למשל, הזכות לחלק שכר העבודה החודשי המוגן בסעיף 8 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, שזו לשונו: "משכר העבודה החדשי לא יהיה ניתן לעיקול, להעברה או לשיעבוד סכום השווה לגמלה בשיעור הנקוב בטור ג' בתוספת השניה לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1981, שהיתה משתלמת בחודש שקדם לתשלום השכר לאותו עובד לפי הרכב משפחתו אילו היה זכאי לגמלה כאמור; היה הסכום האמור יותר מ-80% משכר העבודה החדשי, יקטן הסכום שאינו ניתן לעיקול, להעברה או לשיעבוד כדי 80% משכר העבודה החדשי; לענין זה, "שכר העבודה החדשי" – שכר העבודה החדשי הנותר אחרי ניכוי תשלום אשר המעסיק חייב לנכותו משכר עבודה על פי חיקוק.

נוכח האמור, איננו נידרשות לדיון העקרוני בשאלת האפשרות להמחאת זכויות שמקורן ביחסי העבודה בכלל וזכויות קוגנטיות שמקורן במשפט העבודה המגן בפרט ונסתפק באמור בתמצית לעיל בהקשר זה. על מנת שלא תצא פסיקתנו חסרה, נוסיף כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי ויתור העובדת על זכויותיה נעשה בהתאם לכללים המעוגנים בהלכה הפסוקה, כך שממילא אין ליתן תוקף לכתב המחאת הזכויות מושא ענייננו ואף זה טעם עצמאי לדחיית התביעה.

...

יתרה מכך, הוכח כי לאחר פניית התובעים אל הנתבעת בדרישה למימוש כתב המחאת הזכויות, העבירה הנתבעת מסמך שנוסח על-ידי ב"כ לחתימת העובדת בזו הלשון: "לאור התחייבותי להמחאת זכויותי הכספיות המצורפת להוראתי זאת, ואשר נחתמה על ידי ביום 16.6.20, אני מורה להעביר לעו"ד אבי קלינגהופר ב"כ של הגב' ננסי דוידסון, את מלוא זכויותי הכספיות להן אני זכאית מתוקף יחסי עובד ומעביד ביני לבין גב' דבורה מורן ז"ל. לפיכך, על פי הוראות כל דין אני מורה לגב' מורן להעביר לעו"ד קלינגהופר סך 77,718.45 ₪...". אלא שאין מחלוקת כי בסופו של יום העובדת לא חתמה על המסמך ואף נטלה לידיה את סכום התביעה ששולם לה על-ידי הנתבעת, כך שלא כיבדה את כתב המחאת הזכויות.

משלא עשו כן ונוכח כל המקובץ לעיל, בנסיבות העניין סבורות אנו כי הנתבעת פעלה כדין ובתום לב עת שילמה לעובדת את המגיע לה מכוח יחסי העבודה שלה עם המעסיקה ז"ל ו/או סיומם.

עם זאת, למען הסדר הטוב ראוי לציין כי טענותיה החמורות של הנתבעת באשר לכך שהסכם ההלוואה הוא למראית עין, או באשר ל"עוקץ" (במילותיה) במסגרת קונספירציה בין העובדת לתובעים – לא הוכחו כלל משלא נתמכו בכל ראיה באשר היא, זולת עדות הסברה חסרת המשקל שלה עצמה לעניין זה. סוף דבר מהטעמים שפורטו לעיל, התביעה נדחית במלואה.

סעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל קובע כך: "(א)  בית המשפט רשאי לקבוע, לבקשת הנאמן, כי על פושט רגל לשלם לנאמן תשלומים עיתיים, במועדים ובתנאים שיקבע, וכן רשאי בית המשפט להקציב לפושט הרגל סכומים למחייתו ולמחיית התלויים בו, והכל מתוך משכורת, שכר או הכנסה אחרת שהוא זכאי לה, ובילבד שהסכומים שייוותרו בידי פושט הרגל לא יפחתו מהסכום הפטור מעיקול ומתפיסה לפי חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958; אין בהוראת סעיף זה כדי לגרוע מהוראת סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, או מהוראה בחיקוק אחר שהסעיף האמור חל לגביו, או מהוראה בחיקוק אחר הקובעת הסדר דומה להסדר הקבוע בסעיף 303 האמור.

הדבר דומה למקרה בו המעסיק מלין חלק משכרו של החייב, ובסופו של יום משלם לו את ההפרשים בתשלום אחד.

במקרה הנוכחי, ההחזר שקבל החייב מהמוסד לביטוח לאומי נובע מכך שהמקדמות שהוא שילם בגין הכנסותיו הצפויות מעבודתו כעצמאי בשנת 2021 (הנכללת בתוכנית הפרעון) היו גבוהות מהחיוב שהושת עליו לבסוף בשל הכנסותיו בפועל.

...

אילו היה החייב משלם מלכתחילה מסים ודמי ביטוח לאומי בשיעור הנכון, אזי אין חולק שכל יתרת הכנסתו (להוציא התשלום העתי לקופה) הייתה שייכת לו. העובדה שהתברר שמלכתחילה שילם החייב מסים או דמי ביטוח לאומי בשיעור גבוה מידי והעיוות תוקן לאחר מכן על ידי השבת ההפרש לחייב, אינה משנה את מהותם של הכספים ככאלו המהווים חלק מהכנסתו של החייב מעבודה, אשר שייכת לו. גם העובדה שכתוצאה מכך נוצר מצב בו החייב מקבל בבת אחת סכום גבוה יחסית אינה מובילה למסקנה שונה.

יצוין, כי בעניין פריד דחה בית המשפט את הטענה כי במקרה הספציפי נלקחו החזרי המס בחשבון במסגרת תוכנית הפירעון, אך סבורני שאין לראות בכך שלילה של אפשרות זו באופן עקרוני (פסקה 11 לפסק הדין).

הכנסות אלו שייכות לחייב בהתאם לתוכנית הפירעון, וממילא גם ההחזר שייך לו. לפיכך, הבקשה מתקבלת.