תחולת הוראות התקשי"ר על רשות מסוימת

יחד עם זאת, טוען הוא, כי חרף קיומה של חוקת העבודה, חלים עליו גם הוראות התקשי"ר ובהקשר זה הפנה התובע לסעיף 21 לחוקת העבודה, כותרתו "דרגות המשכורת" (סולמות שכר) הקובע כך: "דרגת משכורת על פרטיה ותוספותיה תהיה לפי הנהוג בממשלה לגבי עובדי המדינה". אולם, סעיף 21.1 שכותרתו "החלת שכר הדירוגים", קובע באופן ספציפי, כי: "העובדים ברשויות המקומיות ישובצו ויקבלו את שכרם בהתאם לדירוגים השונים שחלים על אותם עובדים, מכח ההסכמים שנחתמים מעת לעת עם האיגודים המקצועיים.

לדידנו, בכל תפקיד נידרשת אחריות ברמה מסוימת ממבצע העבודה, רבים הם התפקידים בהם נידרשת אחריות על ביצוע עבודה תקינה.

...

יוער, כי טענת הסף של המועצה להתיישנות והשתק עילה נדחית בזאת, שכן, התביעה בתיק 2745-02-09 נמחקה בהסכמה, מה גם שהתביעה הייתה לתשלום שכר לחודשים 12/2006 ו-7/2007, קרי, לתובע קיימת הזכות להגיש תביעתו זו על כל מרכיביה והתביעה תידון בכפוף לדיני ההתיישנות.

לאור האמור, אנו קובעים כי המועצה תשלם לתובע הפרשי הוצאות נסיעה בסך של 5,066.20 ₪, בתוספת הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין, ועד יום התשלום המלא בפועל.

נוכח קביעתנו דלעיל, כי המועצה נותרה חייבת לשלם לתובע הפרשי שכר כתוצאה ממתח הדרגות אשר מזכה את התובע בשכר גבוה יותר, הרי שאנו מקבלים את תביעת התובע לפיצויי הלנת שכר, ופוסקים כי על המועצה לשלם לתובע פיצויי הלנת שכר בגין הלנת שכרו ומרכיבי שכר החל מחודש 2/2010 (למעט הוצאות נסיעה, ביגוד והבראה), כאשר גובה הפיצוי יהיה בסך כולל של 10,000 ₪.

לסיכום לאור כל האמור לעיל במצטבר, אנו קובעים כי על המועצה לפעול כדלקמן: על המועצה לעדכן את סולם מתח הדרגות של התובע, ובהתאם לכך את שיעור משכורתו, החל משנת 2004, ולפעול בהתאם לסעיף 4ח לפסק דין זה. על המועצה לעדכן את הרישומים אצלה, כך שיתווספו לזכות התובע 33 ימי חופשה.

התובעת מבססת את טענתה על שני נימוקים: האחד, הוראת סעיף 105 לחוק הגימלאות; השני, הוראת התקשי"ר. השילוב של הוראת סעיף 10 לחוק לפיה "... קבלתם של עובדי הרשות, מינויים, תנאי עבודתם, שכרם וגימלאותיהם יהיו כשל עובדי המדינה", עם הוראת התקשי"ר. לטענת התובעת, מכוח הוראת סעיף 10 לחוק הרשות נפסק בפסק דינו של בית הדין האיזורי בענינה של אסתר רז[footnoteRef:37] כי נוכח הוראות סעיף 10 לחוק הרשות חלות על הרשות הוראות התקשי"ר "'על קרביו' ללא כל אפשרות של סטיה ימינה או שמאלה". מוסיפה התובעת וטוענת כי נסמן 82.23 לתקשי"ר אשר דן בפיטורי עובד בעילה של אי התאמה קובע כי הסמכות לפטר עובד קבוע בעילה האמורה נתונה לנציב שירות המדינה.

שינויים בפעילות המעביד עשויים להוביל לכך שעובד שהתאים לפעילות מסויימת, לא יתאים עוד לפעילות החדשה.

...

לא מצאנו בסיכומי התובעת או בסיכומי התשובה התייחסות לטענה זו. יחד עם זאת לא סברנו שיש צורך להזקק לטענה זו, שכן לטעמינו דין הטענה להדחות לגופו של ענין, ונסביר: לא נסתרה טענת הרשות כי מתח הדרגות של משרת התובעת מסתיים בדרגה 22.

לטעמינו דין התביעה בעניין זה להידחות.

סוף דבר לאור המקובץ אנו מחייבים את הרשות לשלם לתובעת, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים הבאים: סך של 264,528 ₪, כאמור בסעיף 45 לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.06 ועד למועד התשלום בפועל.

השופט צור החיל אף הוא את הגישה על כל הוראות התקשיר: "יש לזכור כי התקשי"ר אינו מקור משפטי לזכויות מכח עצמו בלבד. התקשי"ר אינו אלא אוסף של הוראות בעיניין תנאי שירותם של עובדי מדינה אשר מקורן בהוראות חוק, בחקיקת משנה, בהסכמים קבוציים או הסדרים קבוציים למיניהם, בהוראת מינהל ועוד. התקשי"ר הוא מיסמך רישמי המוצא על ידי נציבות שירות המדינה. מכלול הוראותיו - על אף הרבדים השונים של הנורמות המשפטיות העומדות בבסיסו - משקף את תנאי השרות והשכר של עובדי המדינה לתפקידיהם ולדירוגם ומהוה אגד של זכויות וחובות ביחסי העבודה החוזיים שבין עובדי המדינה למעסיקתם. כמסמך רישמי המוצא על ידי המינהל הממשלתי, חזקה על התקשי"ר שהוראותיו משקפות נאמנה את הסדרי המקור העומדים בבסיסו. עם זאת, במקרה של ספק או אי בהירות, ניתן לפנות אל הוראות המקור ולבחון אותן, לעמוד על טיבן וללמוד מהן על תוכנה המדויק של הוראת תקשי"ר. אין צורך לאמר כי המבקש לטעון למשמעות מסוימת של הוראת תקשי"ר על יסוד מיסמך המקור - עליו עול ההוכחה" (ע"ע 105/05 אורון נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, פס' 10 לפסק הדין של השופט צור (לא פורסם, 14.5.2006); ראו גם דב"ע נו/182-3 המרכז הרפואי שערי צדק נ' ד"ר פרט, פס' 21 לפסק דינו של השופט אליאסוף (לא פורסם, 24.10.1996)).

מידתיות והמשפט המנהלי גם אם נבחן את הוראת התקשיר בראי המשפט המנהלי (להבדיל מהמשפט החוקתי), על-פי אמות המידה המקובלות לבחינת החלטה של רשות מינהלית, אין הדבר משנה את התוצאה כיוון שדרישת המידתיות עליה עמדתי קיימת גם במשפט המנהלי: "על הרשויות המינהליות להפעיל סמכויות המאפשרות להן לפגוע בזכויות יסוד חוקתיות - לרבות סמכויות שיסודן בדינים שקדמו לחוק-היסוד - על-פי אמות-המידה הקבועות בפסקת ההגבלה" (בג"ץ 951/06 שטיין נ' המפקח הכללי משטרת ישראל, פס' 16 לפסק דינו של הנשיא ברק (לא פורסם, 30.4.2006)) ובכלל זה דרישת המידתיות (בג"ץ 987/94 יורונט קוי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התיקשורת, פ"ד מח(5) 412, פס' 23 לפסק דינו של השופט זמיר (1994) (להלן: פרשת יורונט); פרשת גאנם, פס' 10 לפסק דינו של הנשיא ברק).

...

סיכום לאור האמור והמפורט לעיל, מסקנתנו הינה כי הוראת האיסור נושא עתירה זו נועדה לתכלית ראויה, ומידת פגיעתה בחופש העיסוק של הרופאים בשרות המדינה וביכולת מיצוי ההליך המשפטי של בעלי הדין הינה מידתית ומאוזנת.

למרבה הצער, המסקנה אליה הגיעו המשיבים – לפיה אין כל מקום ליישומו של פתרון מקל יותר, אינה מניחה את הדעת ואינה מידתית.

ממשקלה של זכות הגישה לערכאות – זכותו של כל אדם ואדם בציבור – נדרשת המסקנה, כי אין לאפשר קיומם של מקרים, אף אם מעטים, בהם תיפגע באופן ממשי אפשרותו של אדם למצות את ההליכים המשפטיים העומדים לרשותו, בשל היעדר אפשרות ברת קיימא לקבל חוות דעת רפואית בעניינו.

משכך, מקובלת עליי התוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת מ' נאור.

בעיניין זה נפסקו בפסק דין קרואני הדברים הבאים : "...הפיקוח אשר הפעיל משרד הדתות על פעילותו של המערער, אינו מצביע דוקא על 'פקוח' אשר מפעיל מעביד על עובדו. אותו 'פקוח' מתיישב במידה רבה עם פקוח שמפעיל משרד החינוך והתרבות על מורה בבית ספר תיכון הנהנה מהקיצבה הממשלתית, עם 'פקוח' שמפעילה 'קרן' ועם דו"ח שדורשת 'קרן' המקציבה סכומים לפעולה מוגדרת, ועם פקוח שמפעיל מי שעניינו בכך, והוא מוסמך לעשות כן, על פעולת שו"ב בבית מטבחיים ערוני או פרטי...ביטוי נוסף ליחסי עובד-מעביד בין המדינה לבין המערער ביקשו לראות בכך שהמדינה היא היא שקבעה את משכורתו של המערער, והיא היא ששילמה את משכורתו, בעוד ש'המועצה האזורית (והמושב) לא היו אלא צנור להעברת משכורתו של המערער ממשרד הפנים וממשרד הדתות' (סעיף 4, פיסקה ב', שבחלק א' דלעיל). ושוב, נכון הדבר שבדרך כלל המעביד הוא הקובע את שיעור המשכורת, והוא משלמה. אך, אין זה מן ההכרח שיהיה כך. יכול המקציב סכומי כסף למטרה מסוימת להתנות את הקצבתו בתנאי עבודה מסוימים אשר בהם יועבדו להשגת המטרה, ומכל שכן סביר כי מי שמקציב סכומי כסף למטרה מסוימת במגמה שמי שלו ניתנה ההקצבה, יוסיף מכיסו לשכרם של המועבדים להשגת המטרה, יקבע את השכר כולו כך שיהא ברור מה חלקו של כל אחד מהשניים בהוצאה. כן אין ללמוד מהטענה שהמועצה האזורית לא היתה 'אלא צנור להעברת משכורתו של המערער', על יחסי עובד-מעביד בין המדינה לבין המערער. אין זה מדרכה של המדינה לשלם שכר עבודה של עובדיה באמצעות 'צנורות' כגון רשויות מקומיות, ומועצה אזורית אינה אלא רשות מקומית". על ההלכה שנקבעה בפסק דין קרואני, לפיה לא מתקיימים יחסי עבודה בין המדינה לרבני המושבים חזר בית דין זה בפסיקה מאוחרת יותר (ראו לעניין זה: עע 200026/98 מדינת ישראל - משרד הדתות - הרב חנניה שפירא ואח', עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך לג(94), 39 ; עע 701006/98 מדינת ישראל- משרד הדתות - יחיה עמרם אלעזרא ואח', עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך לג(3), 42), להלן - פסק דין אלעזרא).

טענה זו נדחתה מפורשות בפסק דין אלעזרא באלו המילים : "גם אם חל התקשי"ר על רבני ההתיישבות, אין הוא מעיד על קיום יחסי עובד ומעביד בינם ובין המדינה. אין מניעה שגוף כלשהוא המעסיק עובדים יאמץ את הוראות התקשי"ר בשינויים המתאימים, אך בכך אין עדיין ראיה לקיום יחסי עובד ומעביד בין עובדי אותו גוף, מאמץ התקשי"ר, ובין המדינה". משאלו הם פני הדברים, ובפרט לנוכח העובדה כי המדינה הודיעה כבר בראשית הדרך על אי הסכמתה למינויו של המערער למשרת רב המושב המסקנה המתבקשת היא כי לא היתקיימו יחסי עובד ומעביד בין המדינה לרב, וכי בעל דברו היחיד של המערער הוא המושב.

...

האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערער למועצה? עיון בכלל המסכת עובדתית מביא אותנו למסקנה, כי לא התקיימו יחסי עבודה בין המערער למועצה.

סוף דבר הערעור נדחה.

המערער ישלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק.

אלא, שבית הדין הארצי כבר קבע בעע (ארצי) 1606-09-10‏ ‏ מרדכי אליאסי נ' עיריית שדרות ("עניין אליאסי"): "אין בידינו לקבל את עמדת המדינה שלפיה יש להחיל את הוראות התקשי"ר בעיניין כוננות ותשלום בעד קריאות פתע על עובדי הרשויות המקומיות. מדובר בהסדרים דומים אך לא זהים. אין לקבל גם את טענת המדינה כי קיים חסר בהסדר על פי חוקת העבודה שאותו יש להשלים בהוראות התקשי"ר. אין מדובר בחסר, אלא בשונות בין ההסדרים. לפיכך, לא חלה במקרה הנידון הוראת התקשי"ר". מקובל עלינו שבהיות המועצה הדתית גוף נתמך היא כפופה להנחיות המשרד לשירותי דת באשר לבצוע הכוננויות אלא, שהנחיות אלו -המגבילות את הכוננות ל- 4 בחודש - הן חדשות יחסית ולא הובאו הנחיות ממועד מוקדם יותר.

התובע צודק שהעד מטעם המועצה העיד שהמצב הוא "מוזר" ושיש "בעיה רוחבית במדינת ישראל" בנושא הכוננויות אולם כאמור, התשלום ברכיב זה הוא הסכמי ואינו קוגניטי והוא ניתן בעד חוסר נוחות מסוים אך לא בעד עבודה בפועל.

...

בהיעדר חישוב אחר אנו מקבלים לעניין זה את תחשיב התובע לפיו שכרו השעתי 37.97 ₪.

על כן ולמען הסדר הטוב אנו מורים לחשבות המועצה לערוך, בתוך התקופה שעד למועד ביצוע פסק הדין, חישוב לפי דין של התוספת ולשלמה למפרע לתקופה שנקבעה לעיל.

לסיכום: המועצה תשלם לתובע בתוך 30 יום: עבור כוננויות 63,952 ₪; עבור תוספת חברא קדישא תשלום למפרע 19.5.2012 ועד ליום 1.6.2018 בהתאם לחישוב שתערוך.