לאחר שהיחיד טען כי המשיבים התחייבו בפניו בעל פה לאפשר לו ולבני משפחתו להתגורר בדירה ללא צורך בתשלום דמי שכירות חודשיים למשך תקופה של חמש שנים, לא נחתם הסכם מכר, ובשל כך המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה בתאריך 19.1.2020 תובענה למתן סעד הצהרתי לצורך אכיפת הסכם זכרון הדברים, באמצעות מינויו של בא כוחם דאז ככונס נכסים ממונה מטעם בית המשפט לצורך השלמת עסקת המכר (ת"א 39602-01-20).
הנאמן טוען כי מעדותו של היחיד בבית המשפט עלה בבירור שלא היה לו חוב כספי אישי כלפי המשיבים, אלא שהצטבר חוב כספי מצד "חברת דרעי" כלפי "חברת דוידי", וכי מעדותם של המשיבים עלה באופן מובהק שהסכם זכרון הדברים בנוגע לדירת מגוריו של היחיד נועד להביא להפחתת חובה הכספי של "חברת דרעי" כלפי "חברת דוידי".
הנאמן הוסיף וטען כי לגישתו, בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא הורה באופן מידי על עיכוב הדיון ועל העברת ההליך אשר היתנהל בפניו לבית משפט זה, בהתאם להוראות סעיף 279(ג) לחוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, כך שבנסיבות העניין חלות בעניינינו הוראותיו של סעיף 121 לחוק חידלות פרעון שלפיו חובות עבר של יחיד ייפרעו מנכסי קופת הנשייה אך ורק בהתאם להוראות חוק חידלות פרעון.
הבנק טוען כי העובדה שהמשיבים החתימו את היחיד וגם את רעייתו בתאריך 22.10.2019 על גבי שטר חוב בגובה של 2 מיליון ₪ וכן גם על גבי זכרון דברים מצביעה על מודעותם לכך שהיחיד נקלע להסתבכות כלכלית חמורה, ועל רצונם להיתחמק מהליך חידלות הפרעון בהמשך, וכי ניתן להסיק מההתכתבויות אשר הוחלפו בין היחיד לבין המשיבים כי המשיבים היו מודעים לכך שמצבו הכלכלי של היחיד הנו בכי רע.
עוד נטען בסיכומי הבנק כי ההבחנה שבין היחיד לבין החברה שבבעלותו ובין המשיבים לבין החברה אשר נימצאת בשליטתם הנה הבחנה מלאכותית, ולראייה מחיקת החוב של "חברת דרעי" כלפי "חברת דוידי" והרווח הכספי שאותו הפיקו המשיבים.
החייב טוען כי מעדותו של מר דוידי עלה בבירור כי חזרתן של ההמחאות בהעדר כסוי בהקף של כ – 400,000 ₪ מצביע על כך שהיקף החוב מצביע על מודעותם של המשיבים למצבה הקשה של החברה שבבעלותו, ולכן, במקום להסתפק בדרישה לקבלת ערבויות חדשות מעבר לערבותו האישית של החייב, השניים גמרו אומר להשתלט על ביתו כחלופה ריאלית על מנת להפרע מהחובות אשר הצטברו לחובתו, לצד ניסיונם להביא לשפור מעמדם בסדרי הנשייה, על מנת לקנות אחיזה בנכס, ובכך להביא לפרעון החוב שנוצר כלפיהם.
בנוסף לכך, טוענים המשיבים 4-5 כי תשלום יתרת חוב המשכנתא אשר רבצה על הבית (בסכום של 1,404,078 ₪) שינתה את מעמדם המשפטי למעמד של נושים מובטחים בהתאם להוראות סעיפים 13 ו – 14 לחוק המישכון, תשכ"ז – 1967 כמי ש"באו בנעלי" הבנק ומכח עקרון התיחלוף.
עם זאת, קיימת אפשרות נוספת שהנה הרלוואנטית לענייננו והנה הכרה בעיסקה באופן חלקי עד להפרש שבין שווי התמורה שאותה קיבל היחיד לבין מה שנתן בפועל דוגמאת מקרים שבהם נכסי חברה אשר משועבדים לטובת הזרמת כספים של הנושה לחברה כאשר תוקף השיעבוד מוגבל רק לפרעון הכספים החדשים שהוזרמו ואין בו כדי להבטיח את החוב הישן לנושה ואף במקרים שבהם ההשבה הנה בלתי אפשרית או שאינה מוצדקת בנסיבות העניין (מאור ודגני, שם, עמודים 975-977, 1019).
...
החייב מדגיש בסיכומיו כי המשיבים היו מודעים בזמן אמת למצבו הפיננסי הקשה וניצלו לרעה את מצבו הפיננסי, מתוך מטרה להפעיל עליו "מנופי לחץ" כלכליים ונפשיים לאחר שהגיעו לכלל מסקנה כי החברה שבבעלותו אינה סולבנטית.
המשיבים 4-5 טוענים כי סכום זה מורכב מסך של 1,002,816 ₪ נכון ליום כריתת זיכרון הדברים (ולא 1,591,000 ₪ כפי שנרשם בשוגג במסגרת הסכם זיכרון הדברים) כאשר לסכום זה יש להוסיף את יתרת תשלום הלוואת המשכנתא אשר רבצה על דירת היחיד בסך של 1,404,079 ₪ כך שבסופו של דבר "חברת דרעי" חבה כלפי ""חברת דוידי" בתום ההתקשרות בין שתי החברות סך של 1,075,605 ₪.
סוף דבר :
בסופו של יום מצאתי כי מתקיימים כל התנאים הקבועים בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, אשר על פניו מצדיקים את ביטול פעולת ההענקה, אולם בנסיבות העניין, רק בצורה חלקית, ולכן יש לקבוע כי על המשיבים להשיב לקופת הנשייה את הסכום העודף שבין התמורה המוסכמת (3,000,000 ש"ח) לתמורה בפועל (1,404,078 + 585,544), שהם 1,010,378 ש"ח.
הסכום כאמור יושב לקופת הנשייה בתוך 45 ימים מהיום, בהיעדר תשלום יפעל הנאמן להתמנות ככונס נכסים לצורך מימוש הזכויות (תוך שמירת העיקרון של השבת הסכום אשר שולם בפועל, כאמור לעיל, כתשלום ראשון מתוך התמורה).
