וברוח דומה ציין מ"מ הנשיא מ' שמגר בפרשת אבו עיטה, בה נדונה סמכותו של המפקד הצבאי להנהיג באיזור יהודה, והשומרון מס בלו מוסף:
"אין לצורך העניין שלפנינו השלכה לכך, מה היה מעמדו המשפטי של השילטון הקודם, שהוחלף על-ידי המימשל הצבאי הישראלי. ... המפקד הצבאי, העומד בראש המימשל הצבאי, ממשלו ורשויותיו יונקים סמכויותיהם מן הבחינה העובדתית, מן ההשתלטות היעילה על השטח ומן הבחינה המשפטית מכללי המשפט הבנלאומי הפומבי, וביתר פירוט, מדיני המילחמה... ואלו מכתיבים להם, מהו הקף הפעולה שהותר להם" (עמ' 228, 301).
מתח זה מוצא את ביטויו בהוראת סעיף 43 לתקנות האג המבטאת את סמכותו הכללית של המפקד הצבאי:
"בעבור סמכות השילטון החוקי למעשה לידי הכובש, עליו לנקוט בכל האמצעים שביכולתו על מנת להחזיר ולהבטיח במידת האפשר את הסדר והחיים הציבוריים, תוך כיבוד החוקים שבתוקף בארץ אלא אם כן קיימת מניעה מוחלטת לכך".
הסמכות "להחזיר ולהבטיח במידת האפשר את הסדר והחיים הציבוריים" מחייבת את המפקד הצבאי לאזן בין צורכי הבטחון לבין צרכיהם של האנשים המוגנים על ידי דיני התפיסה הלוחמתית.
רובם ככולם הוקמו על "אדמות מדינה". כלומר, רכוש שלא בבעלות פרטית ושהקניין בו היה בידי השילטון הקודם ואשר נהולו הופקד עקב התפיסה הלוחמתית בידי ממונה על הרכוש הממשלתי (ראו צו בדבר רכוש ממשלתי (איזור יהודה והשומרון) (מס' 59), תשכ"ז-1967; צו בדבר רכוש ממשלתי (רצועת עזה וצפון סיני) (מס' 43), תשכ"ז-1967; וכן בג"ץ 285/81 אל נאזר נ' מפקד יהודה ושומרון, פ"ד לו(1) 701 (להלן – פרשת אל נאזר); בג"ץ 277/84 אע'ריב נ' ועדת העררים לפי צו בדבר רכוש ממשלתי, איזור יהודה ושומרון, פ"ד מו(2) 57).
זאת ועוד: עם כניסת כוחות צה"ל לאיזורי יהודה, שומרון וחבל עזה, הוציא המפקד הצבאי מינשר בדבר נטילת השילטון על ידי צה"ל (ראו סעיף 3(א)); מינשר בדבר סדרי השילטון והמשפט (איזור הגדה המערבית) (מס' 2), תשכ"ז-1967; סעיף 3(1) למנשר בדבר סדרי שילטון ומשפט (רצועת-עזה וצפון סיני) (מס' 2), תשכ"ז-1967, וכן מינשר בדבר סדרי השילטון והמשפט, לפיו:
"המשפט שהיה קיים באיזור ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7 ביוני 1967) יעמוד בתוקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה, למנשר זה או לכל מינשר או צו, שיינתנו על ידי, ובשינויים הנובעים מכינונו של שילטון צבא הגנה לישראל באיזור" (סעיף 2 למנשר בדבר סדרי השילטון והמשפט (איזור הגדה המערבית) (מס' 2), תשכ"ז-1967.
...
לדאבוני, עמדה זו לא היתה מקובלת עלי כלל וכלל, לא כאזרח המדינה ולא כשופט בבית משפט זה, ועל כן סברתי כי נכון להיעתר לבקשת העותרים ולזמן את הרמטכ"ל. ומה אעשה וגם בעניין זה נותרה דעתי במיעוט בקרב חברי.
הוסף לכך את העתקתם של עסקים, מפעלים וחממות, והתוצאה תהיה שגם מי שלא התנסה בהעתקתם של כל אלה, חייב היה להגיע למסקנה כי מדובר במשימה בלתי-אפשרית, ובלבד שהוא נחון בהיגיון בריא וביושרה הנדרשת ממנהיגי ציבור.
סוף דבר
להשקפתי, לוקים החלטת הממשלה מחודש יוני 2004 וחוק ההתנתקות בכל אחד מאלה:
א) לידתם בחטא, באשר זו היתה מלווה בפגיעה בערכיה של מדינת ישראל, מחד, ועיוות רצונו של הבוחר, מאידך;
ב) בביצועם כרוכה פגיעה שאין קשה ממנה בזכויות יסוד של היחיד ושל הכלל, פגיעה שאינה מידתית, ושלא ל"תכלית ראויה" מוכחת;
ג) סופם שהם יובילו לימים קשים, ואף לערעור זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל, וכוונתי לא רק בשטחים השנויים במחלוקת, אלא גם באלה שלגביהם קיימת הסכמה בקרב הציבור שעל ישראל להחזיק בהם בכל הסדר עתידי.
