ההסכם הראשון כולל תנאי מתלה הקבוע בסעיף 7 להסכם, ולפיו תוקפו וביצועו של ההסכם מותנה באישור התכנית החדשה למתן תוקף לא יאוחר מ-72 חודשים ממועד חתימת ההסכם הראשון, והמושב התחייב באותו סעיף לפעול ולעשות כל פעולה נידרשת כמיטב יכולתו לצורך אישור התכנית החדשה במועד.
אך בדיעבד התברר כי המושב היתקשר עם המשיבה בהסכם שכירות ארוך טווח, המתייחס למיתחם כולו, והמשיבה ביצעה עבודות שפוץ וחלוקת המבנים לצורך השכרתם בשכירות משנה, ובכך הפרה את ההסכם הראשון שנכרת עם המבקשת.
לגופו של עניין טען המשיב כי בהסכם הראשון נקבע כי בתקופת הביניים למשיב זכות להשכיר מבנים, מבלי שננקבו גבולות או תנאים להשכרה זו. הוא הוסיף כי ההסכם בין המושב למבקשת צופה פני עתיד ויכנס לתוקף רק לאחר קבלת אישורי הרשויות השונות, הצפויים להיתקבל בעוד שנים רבות, כאשר הצדדים עצמם העריכו שהתקופה תארך לא פחות משבע שנים, וכי בהסכם הראשון נקבע במפורש שהמשיב זכאי להשכיר את המבנים ללא כל הגבלה.
...
המבקשת הקדישה חלק ניכר מכתב הבקשה גם לקשר ולהתכתבות שהיתה בין הצדדים בנסיון לברר את העובדות, אולם מאחר שבסופו של דבר אין מחלוקת בין הצדדים על ההתקשרות בין המושב למשיבה, אין צורך להידרש לעניין זה.
באשר לשיקולים במתן צו מניעה טוענת המבקשת כי העובדות שפירטה מקימות עילת תביעה ומצביעות על חיוניות הסעד על מנת לשמור על המצב הקיים ולמנוע מצבים בלתי הפיכים העלולים לסכל את ביצוע פסק הדין.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות, ושמעתי את הצדדים, אני סבורה שיש לדחות את הבקשה מטעמים אלו:
ראשית, הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ודי בעובדה זו כדי להביא לדחייתה.
גם בחינת השיקולים לגופו של עניין מביאה למסקנה שיש לדחות את הבקשה:
מבחינת סיכויי התביעה – ההסכם הראשון וההסכם השני אינם מצויים בסתירה מובהקת זה לזה, שכן האחד הוא חוזה יזמות לטווח רחוק והשני חוזה שכירות לטווח קרוב יחסית, כשהאופציה שניתנה בו לטווח הרחוק תלויה בתוצאות ההסכם הראשון.
המשיבה העלתה גם טענת סמכות, אולם לנוכח התוצאה אליה הגעתי אין צורך להידרש לה.
לנוכח כל האמור אני דוחה את הבקשה לסעדים זמניים.
