בהיתחשב בכך, גם אם אין לתת תוקף לכתב הויתור (והחברה אף לא ניסתה לטעון אחרת), לא שוכנענו כי בנסיבות המקרה ניתן לראות בתשלום זה כויתור מצד החברה על זכותה לקזז חלף הודעה מוקדמת מתשלומים אחרים המגיעים לעובד, בנסיבות בהן העובד הגיש תביעה (כך שסברת החברה על גמר ההיתחשבנות התבררה כמוטעית) וככל שאכן לא נתן הודעה מוקדמת כנדרש בדין.
בתצהירו ציין באופן כוללני כי "בסוף חודש מאי 2016 הודעתי לנתבעת, כי בכוונתי להתפטר בשל אי תשלום זכויותיי ובזאת מסרתי לנתבעת הודעה מוקדמת כדין. כעבור חודש הודעתי בפני הנתבעת כי בהתאם להודעה הנני עוזב את מקום העבודה ובתגובה התבקשתי לחתום על מיסמך התפטרות" (סעיף 4, מבלי שציין דבר על העידר יכולת לקרוא או להבין את האמור במכתב ההתפטרות שכאמור נכתב גם בערבית; מבלי לציין למי מסר את ההודעה; מבלי לציין מועדים מדויקים, כאשר יום עבודתו האחרון היה 19.6.16 וממילא גם לפי גרסה זו לא עבר חודש מ"סוף חודש מאי"; וכאשר לא ברור מניסוח הדברים אם אכן נתן הודעת התפטרות בעל פה בסוף חודש מאי או שמא התראה שיתפטר בעתיד ככל שלא יקבל את זכויותיו).
...
סוף דבר
טרם סיום נבהיר כי לא נשמט מעינינו כי כנגד החברה הוגשו תביעות נוספות מטעם פועלי בניין שחלקם עבדו לכאורה במקביל לעובד, כאשר לגבי חלק מרכיבי התביעה נקבעו באותן תביעות קביעות עובדתיות אחרות (וכדוגמא - לעניין האש"ל, לעניין היקפי ההפסקות, לעניין שעת תחילת העבודה ועוד).
גם אם קיימת אי נוחות מסוימת מעצם כך שמותבים שונים הגיעו לקביעות עובדתיות שונות, זו תוצאה שלעיתים אין מנוס ממנה בהתחשב בכך שכל תביעה נוהלה בפני מותב אחר אשר בפניו העידו, ולו בחלקם, עדים אחרים והוצגו ראיות אחרות.
נוכח כל האמור לעיל, ערעור החברה מתקבל בחלקו ביחס לדמי החגים וביחס לקיזוז חלף הודעה מוקדמת.
