]
"האשה היא זו אשר פנתה לבית הדין ופתחה תיק תביעה לגירושין ודי בכך כדי להוות עילה עצמאית לשלילת כתובתה. אשה שדורשת להתגרש ובית הדין מתרשם שאינה רוצה בשלום בית ואין לה טענות ברורות שבעלה פשע כנגדה ומחמת כן הוא חייב לגרשה, והבעל נענה לאשה ונותן לה גט אשה זו מפסידה תוספת כתובה. עצם פעולתה של האשה בהחלפת המנעולים בבית מראה ללא צל ספק שהיא איננה רצתה שלום בית."
מלבד הטענות ההלכתיות ושאר טענות אשר הובאו על ידי הצדדים וב"כ בסיכומי הצדדים.
...
אולי ההיריון היה זרז להחלטת האיש להינשא לאישה וזו לא נבעה מצדו מאהבה מושלמת, אך בסופו של דבר היה זה מרצונו.
אמנם לפי עניות דעתי, למה דמבואר שם במשנה למלך טעמא דהרמב"ם דילפינן לה מקרא מהר ימהרנה, היינו שיתן לה מוהר הכתובה כדפירש [רש"י] בחומש, וזה מקנס שקנסה התורה להמפתה לכתוב לה כתובת בתולה – עיין שם.
אם כן יש לומר דזהו רק בנערה דחייבה התורה למפתה קנס, וזה מגדר התנאי דלא נפטר מהקנס אלא אם כן שנישאו בכתובת בתולה, אבל בבוגרת פטור בין מהקנס בין לכתוב כתובת בתולים ופשוט וברור"
וכן כתב בשו"ת חתם סופר (חלק ג אבן העזר סימן קכה) וזו לשונו:
"[...] ועל זה כתב דגול מרבבה דהיינו קטנה ונערה שהקנס לאביה, אבל בבוגרת שאין לה קנס ובשגם כי בעילה ראשונה מחלה מדעתה, אם כן אפילו נשאה אחר כך אין לה אלא כתובה מנה, דבהא גם הרמב"ם מודה [...] ומכל מקום ממילא מובן בבוגרת [...] מחלה על בעילה הראשונה שפגמה לפני הבחורים ממילא אין לה אלא מנה."
אמנם החתם סופר שם סייג את דבריו, שכל האמור אינו אלא במפותה בוגרת שלא באו בקשרי שידוכין, אבל במשודכת שלו שעתידים להינשא זה לזה, כתובתה מאתיים אף בבוגרת, וזו לשונו:
"[...] נראה לי דאין אלו נאמרים אלא במפותה בוגרת דעלמא ונשאה אחר כן. אבל במשודכת שלו וכבר נכתבו ביניהם תנאים בקנס וחרם כנהוג, שלבה סמוך ובטוח שתינשא לו ואין עיניה תלויות על הבחורים, אלא עליו היא נושאת נפשה ואדעתא דהכי אפקרא נפשה לגבי דידיה שהוא ישאנה ויהיה כתובתה ממנו מאתים כמוהר הבתולות, בודאי לא מחלה אלא אדעתא דהכי."
אלא שזה דווקא במשודכת מכבר כאשר נכתב ביניהם שטר תנאים בקנס ובחרם כנהוג, אבל בקשרי אישות במפתה בתולה בסתם, אף שהבטיח לה בשעת פיתוי שיישא אותה בעתיד, וכל שכן כאשר רק הבחורה מצידה ציפתה שכך יהיה, כתובתה מנה, וכפי שכתב החתם סופר שם בהמשך דבריו, וזו לשונו:
"והנה כבר על מדוכה זו ישב מהרי"ק ז"ל (בשרש קכט), ורמז עליו בבית שמואל (ריש סימן קעז) ותוכן דבריו שם, דהמפתה בתולה ואפילו התנה בשעת פיתוי שישאנה, מכל מקום אינו מחוייב לישא אותה כי היא מחלה. ולא הוה מחילה בטעות כיון דאפקרא נפשה לבעילת זנות. ומוכיח כן מש"ס כתובות (דף מב ע"א).
וזו לשון פסק הדין:
"בתי הדין נהגו לקבוע שסכום מוגזם הכתוב בכתובה אינו סכום של חיוב אלא של כבוד, והוא בגדר אסמכתא בלבד ולא ניתן לחייבו למרות החיוב שבשטר. השאלה הגדולה היא מה נקרא סכום מוגזם. בזמנו נחלקתי עם חבריי בנושא זה. דעתי הייתה שסכום הגבוה ממאה ועשרים אלף ש"ח [...] נחשב לסכום מוגזם, דעתי זו התבססה על האמור בפירוש הר"ש בסוף מסכת פאה לגבי הדין שמי שיש לו מאתיים זוז לא יטול מן הצדקה כי סכום של מאתיים זוג מייצג פרנסת אדם לשנה שלמה [...] לכן יש לרדת לדעתם של חז"ל בנושא זה ולקבוע את הסכום הראוי לפרנסת אדם במשך שנה. חז"ל רצו שהאישה לא תאלץ לחזר על הפתחים לאחר הגירושין, ונתנו לה אפשרות לפרנסת שנה באמצעות קבלת דמי הכתובה. סכום חודשי של עשרת אלפים ש"ח למשך שנה מהווה פרנסה ראויה לכל הדעות. גם סכום נמוך יותר המייצג פרנסה חודשית של שלושת אלפים ש"ח עד ששת אלפים ש"ח לחודש [...] נחשב לסכום התואם את כוונת חז"ל."
בנוסף לכך יש לציין את החלטת בג"ץ בתיק בע"מ 9606/11, בנידון הצמדת הכתובה, בה הדגיש בית המשפט כי במישור המעשי – קונקרטי נקבע כי השאלה אם במקרה מסוים ישוערך סכום הכתובה, תוכרע לפי נסיבותיו הקונקרטיות של התיק הספציפי:
"[...] סבורני כי יש לבחון כל מקרה לגופו ולנסיבותיו, וכפי שניתן אולי גם לראות בפסיקת בתי הדין הרבניים [...] כך, לא דומה מקרה ובו סכום הכתובה הינו גבוה אף ללא שערוך לבין מקרה ובו סכום הכתובה הנומינלי הינו בבחינת לעג לרש [...] בנוסף יש לבחון אם הסכום הנומינלי אם די בו לכלכל את האלמנה משך תקופה של כשנה אם לאו."
בהתאם לאמור בהחלטת בית הדין הגדול כי הגשמת תכלית הכתובה היא הספקת דמי מחיה ראויים לשנה כאשר הרף התחתון התואם את כוונת חז"ל עומד על שלושים ושש אלף ש"ח, אם כן בתיק המונח בפנינו, כאשר הבעל לשעבר מחויב בכתובה בסך הכולל של שלוש מאות ושישים אלף ש"ח, מחליט בית הדין כי אין מקום להצמדת הסכום הנ"ל למדד.
