תוספת היקף משרה לעובד רשות מקומית

הואיל ולא ניתן כל הסבר משפטי מדוע נקבע הקף המשרה בשיעור זה דוקא, ניתן לשער כי המועצה פעלה בהתאם לסעיף 27.3 לחוקת העבודה אשר מגדיר את התנאים לפיהם יהיה זכאי עובד רשות מקומית, אשר עובד במשרה חלקית לתוספת הקף המשרה: "עובד רשות מקומית המועסק כדרישת הרשות המקומית במשרה חלקית, והרשות אינה יכולה להעסיקו במשרה מלאה ואשר אינו עובד בעבודה אחרת המשלימה את עבודתו, זכאי לשכר מוגדל מעבר לחלקיות משרתו בפועל, ויעבוד בפועל את מספר השעות השבועיות על פי הפרוט בטבלה:

...

בנסיבות העניין, ונוכח מהות המחלוקות בתיק לגבי אופן חישוב היקף משרתה של התובעת, לא מצאנו כי יש לפסוק פיצוי הלנת שכר.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

בנסיבות העניין, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ תוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הסכומים הפרשי ריבית והצמדה ממועד קבלת פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

האם זכאי התובע לתוספת רופא וטרינאר? התובע טען, כי על פי אוגדן תנאי שכר לרשויות המקומיות פרק 9.1.6 סעיף 7(ב) מגיעה לו תוספת רופא וטרינאר בסכום של 66 ₪ לחודש, זאת בהתאם לחלקיות משרתו והחל מיום 1.1.2016.

בהתאם להוראות האוגדן, עבור דרגה 9 ומעלה, בה אחז התובע בתקופה זו, יש לשלם 200 ₪ תוספת וטרינאר, ובהתאם להקף המשרה של התובע סכום של 66 ₪.

...

" בתאריך 14/6/20, לאחר שהתובע מיהר ופעל בהתאם להחלטת בית הדין מיום 7/6/20 ולאחר שהנתבעת התייחסה לתגובתו, נתן בית הדין את החלטתו הבאה: בנסיבות הענין ומשהודיע התובע כי הוא מסכים לביטול פסק הדין שניתן לזכותו ביום 25/5/20 (להלן:"פסק הדין") בכפוף לפסיקת להוצאות לטובתו ולאחר שבחנתי גם את טענות הנתבעת בענין זה, כפי שאלו מצאו ביטוי בבקשתה לביטול פסק הדין ולאחר ששקלתי את בקשתה לדחות את סוגיית ההוצאות לסיום ההליך, וכן לאחר שנתתי דעתי לבקשת התובע ובהינתן כי בתיק קיימת אינדיקציה לכך שהנתבעת ידעה על ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 25/5/20 ובכל זאת לא טרחה להתייצב לישיבה זו ואף לא ביקשה את דחייתה - עובדה שבוודאי גרמה לבזבוז זמן ומשאבים לתובע, לבא כוחו ולמעשה גם לעד התובע שטרח והתייצב לישיבה זו, החלטתי להורות על ביטול פסק הדין וכן החלטתי שיש מקום לחייב את הנתבעת, כבר כעת בהוצאות התובע ולכן הריני מחייבת אותה לשלם לו את הסכומים הבאים: סכום של 1,200 ₪ בגין הוצאות משפט.

אשר לקרן השתלמות -על פי האוגדן, הפרשות המעביד לטובת קרן השתלמות היא בשיעור של 7.5% מהשכר, כאשר השכר לצורך ההפרשות לקרן הינו "השכר המשולב וכל רכיבי השכר המחושבים במשכורת הקובעת לצורך גימלאות" (סעיף 7 לאוגדן) משכך, וכתוצאה ישירה מקביעותינו לעיל לעניין דרגת השכר לה זכאי התובע ולעניין תוספות השכר השונות המשמשות בסיס להפרשות לקרן השתלמות, אשר בגינן מצאנו כי הנתבעת שילמה כספים בחוסר, הרינו קובעים כי עליה לשלם לו סכום של 4,533.9 ₪ כהשלמה להפרשות שביצעה עבורו לקרן השתלמות.

ובכל זאת ולמרות שנדמה כי הנתבעת ויתרה על הטענה, החלטנו להתייחס אליה ולו מטעמי זהירות תוך שנבהיר כבר עתה כי דין הטענה להידחות שכן הנתבעת לא הוכחה את טענתה כאמור, לא צירפה כל הוכחה ולמצער תחשיב.

מדובר טענה שהיא חרב פיפיות עבור הנתבעת, המבקשת שלא לשלם לתובע את מלוא שכרו בטענה כי הוא הועסק על ידה בניגוד להוראות האוגדן אלא שברור שמקום בו אין חולק כי הנתבעת נהנתה מעמלו של התובע בהיקף משרה של 33% אין היא יכולה להיבנות בדיעבד מטענה זו. סוף דבר- משקיבלנו את התביעה בחלקה, הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סכום של 47,858.7 ₪ בגין הפרשי שכר בשל אי קידומו בדרגה.

העובדה שמוסטפא לא ידע להסביר את תחשיב הנתבעת בנוגע לרכיבי השכר ודרגת השכר של התובע (עדות מוסטפא בעמוד 16 לפרוטוקול שורות 12-14) – לא גורעת מהמשקל הגבוה שיש לייחס לסימולציה שהציגה הנתבעת, בהיותה כזו שמתבססת על מאגרי מידע ודירוגי שכר שונים מעודכנים שעל בסיסם עורכת מלמ את תלושי השכר ברשויות המקומיות.

הנתבעת מאשרת שתחשיב הנתבעת נערך בהתאם לדרוג הוטרינרים ולהיקף משרתו של התובע (30%) (דברי בא כוח הנתבעת בעמוד 7 לפרוטוקול שורות 15-16).

בחישוב 30% ממשרה מלאה – התובע זכאי לתוספת בריאות הציבור בסכום של 375 ש"ח, וזה הסכום שנתבע במכתב האגוד.

...

בנסיבות אלו התובע לא זכאי לפיצויי הלנת שכר מאחר ושוכנענו שמדובר בטעות כנה (סעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958), שנעשתה על רקע הפחתת שכר מוצדקת ששולם ברכיבי הכוננות ביתר.

משלא נטען על ידי הנתבעת להתיישנות – אנו קובעים שהתובע זכאי לפיצויי הלנת שכר על הפרשי השכר המגיעים לו בשל עדכון הדרגה לדרגה 9+.

על כן אנו קובעים שהתובע זכאי לפיצויי הלנת שכר בסכום קצוב של 40,000 ש"ח. בקביעת סכום זה הבאנו בחשבון מצד אחד את מחדליה של הנתבעת, כפי שפורטו לעיל.

סיכום לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובע תוך 60 ימים מעת שיומצא לנתבעת פסק הדין את הסכומים הבאים: פיצויי הלנת שכר בגין אי עדכון דרגתו של התובע – בסכום קצוב של 40,000 ש"ח. הפרשי ריבית והצמדה בהתייחס לסכום של 9,603.90 ש"ח – מיום 20.11.20 עד יום 10.2.21.

עוד נטען על ידי התובעת כי מכוח מעמדה האמור היא זכאית לתוספות ולתשלומים שונים וכן זכאית להיות מוכרת כעובדת בדרגה 7 בדרוג מינהלי ולהגדרת הקף משרתה כעובדת במשרה מלאה בתחולה מיום 1.9.21.

בשולי פסק הדין נתייחס לטענת המועצה בסעיף 9 לסיכומיה לפיה "התובעת מנסה לנצל אי סדרים השוררים אצל הנתבעת וזאת כדי לקבל כספים שאינם מגיעים לה". עוד נטען, כי התובעת מודעת "למצב הדברים ברשויות המקומיות במיגזר הערבי הנגועים לעיתים קרובים במינוי קרובים, אי הקפדה על ביצוע נהלים, טעויות ברישומים, טעויות בדיווחים וכיוצ"ב", כך לשון המועצה, והיא מנסה, לכאורה לנצל ליקויים אלה לקבלת כספים שאינה זכאית להם.

...

על יסוד הראיות והעדויות שנשמעו לא מצאנו מקום להתערב בשיקול דעתה של המועצה בנוגע לשיבוצה של התובעת ולקבוע במסגרת פסק דין זה באיזה בית ספר תשובץ התובעת.

להשלמת הדברים נציין כי מקובלת עלינו טענת המועצה לפיה "מחדלו של המעסיק להרים את הנטל אינו מחייב לקבל את תביעות העובד במלוא היקפן...", ברם ענין זה מחייב ככלל את המעסיק להעלות טענות חילופיות שיאפשרו בחינת ההיקפים כנטען.

כללם של דברים – מהטעמים המפורטים לעיל אנו קובעים כי יש להכיר בתובעת כעובדת קבועה של הנתבעת החל מיום 1.9.19.

לטענת התובעת, לא שולמו לה מלוא פצויי הפיטורים שהגיעו לה. כן טוענת התובעת שהועסקה תחילה במשרה מלאה אך בשנת 1991 הופחת הקף משרתה ל-84% באופן חד צדדי, ובשנת 1999 ניתנה לה הבטחה ששעור משרתה יועלה ל-100%, אך הבטחה זו הופרה.

לטענת התובעת, על העסקתה חלה חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, מכוחה היה על הנתבעות לשלם לה תוספת וותק.

...

הנתבעת 1 טוענת בבקשתה שהתובעת הועסקה על ידי הנתבעת 2, כי אין בידי הנתבעת 1 נתונים כלשהם מעבר למספר תלושים שאותרו במערכת השכר לשנת 1995, כי אף התובעת מאשרת בכתב התביעה שהועסקה על ידי הנתבעת 2 החל משנת 1996, וכי דין התביעה נגד הנתבעת 1 להידחות על הסף מטעמי התיישנות, שיהוי, היעדר עילה, חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים.

התובעת טוענת כי יש לדחות את הבקשה שכן סילוקה של תביעה על הסף הוא צעד חמור ואף אם קיים סיכוי קלוש לתביעה, עדיפה הכרעה שמבוססת על בירור עובדתי.

אכן, בין הנתבעת 2 לבין התובעת מחלוקת לגבי חבותה של הנתבעת 2 בפיצויי פיטורים גם בגין תקופת ההעסקה שקדמה ל-10/96, אך בירור שאלה זו אינו מצדיק המשך ההליך נגד הנתבעת 1, וניתן יהיה לזמן מטעמה כל עד רלוונטי לבירורה של מחלוקת זו. התוצאה תביעת התובעת נגד הנתבעת 1 נדחית על הסף בשל התיישנות, ומכל מקום דינה להימחק בהיעדר עילה.

התובעת תשלם לנתבעת 1 הוצאות ההליך בסך 2,500 ₪.