תוספות בנייה בלתי חוקיות לבית מגורים

בנגוד לטענת הנתבע שלחה התובעת מכתב בשנת 2003 למהנדס עריית לוד בבקשה לקבל היתר להריסת תוספות הבניה הבלתי חוקיות והדבר מעיד על אי הריסתם בשנת 2008.

עוד הצהיר כי בשנת 2009 ו-2010 התנהלו נגדו תביעות של עריית לוד בשל חוב ארנונה בסך 362,249 ₪ בשל תוספות הבניה הלא חוקית, לאחר שהעירייה נוכחה שהתוספות נהרסו הופחת החוב לסך של 83,000 ₪ ורק על בית המגורים.

הרובריקה של "עדיפות" שונתה מ"נכסים נטושים או פולשים" כפי שהופיע בפלט משנת 2005 ל"כל השאר (מגורים למעט עמור)" סוג היחידה הפעם מופיע כמגורים. השדה העיסקי לא מולא ובסוג נכתב 2 חדרים של בניה מקורית ותוספת חדר אחד של בניה בלתי חוקית. במצב הכספי שוב מפורטים דמי חיוב חודשי של 74.8 בגין חוזה שכירות מוגן וחיוב דמי שימוש ראויים בסך 710.85 ₪. הקף החוב ירד לסכום של 221,638.23 ₪ וזאת נכון ליום 6.11.2008. בשדה של הארוע האחרון נכתב כי קיימת בקשה לעיקול כספים מתאריך 9.6.2003.

...

וכך סיכם בית המשפט המחוזי את פסק הדין של בית המשפט השלום: "השופטת המלומדת קבעה בפסק דינה כי יש לדחות את טענות המשיב כאילו הסכם השכירות כולל גם את השטח הסמוך לדירה, לנוכח לשונו הברורה של ההסכם, כאמור לעיל. כמו כן קבעה כי תחילת השימוש במגרש הסמוך למושכר היה ללא רשות וללא זכות ולכן היה בהתחלת השימוש משום הסגת גבול. אף על פי כן הגיעה לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות משום שלא עלה בידי המערערת להוכיח מהו המועד שבו נעשו התוספות במושכר ובשטח שהסמוך לו, לנוכח טענת המשיב כי השינויים במושכר והתוספות שמחוצה לו נעשו עוד בתקופת הדייר הקודם. עוד קבעה כי לנוכח התקופה הממושכת שבה החזיק המשיב במקרקעין בידיעת המערערת ובלא שפעלה לסילוקו, הרי שעקב הסכמה שבשתיקה הפך המשיב לבר רשות ללא תמורה ולפיכך אין לראותו עוד כמסיג גבול ואף לא ניתן לחייבו בדמי שימוש ראויים." ע"א 1900/95 בבית משפט השלום בת"א: התובעת לא השלימה עם פסק הדין של השופטת בבית משפט השלום והגישה ערעור כל פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, אשר נדון במסגרת ע"א 1900/95.

לאור כל האמור לעיל, יש לקבל את תביעת התובעת לפינוי המושכר.

סבור אני שכל הנתונים בתיק גורמים לדחיית בקשתו זו של הנתבע, כפי שיפורט להלן: הנתבע הפר את חוזה השכירות הפרות רבות וממושכות, ולמעשה הדבר גורם לתובעת לעקוב אחרי הנתבע בצורה בלתי סבירה; הנתבע באופן מתמיד לא משלם דמי שכירות מוגנים ולא משלם את חובותיו לתובעת; הנתבע מפר באופן גלוי ובוטה את פסק הדין של בתי המשפט; לנתבע יש דירת מגורים אחרת, בה הוא מתגורר, כך שגם אם יינתן כנגדו צו פינוי, יש לו מקום מגורים אחר; הנטייה של בתי המשפט לפחות בעשור האחרון היא להחמיר עם דיירים מוגנים, בהתחשב בעובדה שהמצב הסוציאלי שהיה קיים בעת חקיקת חוק הגנת הדייר כבר לא קיים היום.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: על הנתבע וכל הבאים מכוחו לסלק ידיהם מהמושכר הנמצא ברחוב מ"נ 4 בלוד, הידוע כחלקה 98 בגוש 3959, לסלק ידיהם ממנו ולמסרו לתובעת כשהוא נקי מכל אדם וחפץ ומתוספות הבנייה שבנה מחוץ למושכר ולחומרי הבנייה מהם נבנו תוספות בנייה אלו.

העתירה שלפנינו מכוונת כלפי "המנעותם של המשיבים מעיכוב ביצוע צו הריסה" שהוצא ביחס לתוספת בנייה בדמות מחסן והרחבת בית מגורים (להלן: המבנה או הבינוי), שהוקמה בצמוד לבית המגורים בו מתגורר העותר, פלסטינאי מהכפר דיר בלוט שבנפת טולכרם; וזאת "עד אשר תנתן החלטה בבקשתו של העותר להחרגת שטח המקרקעין הפרטיים השייכים לעותר [...] מתוך תחומי צו איסור בניה מס' אב/1/96" (להלן בהתאמה: בקשת ההחרגה ו-צו איסור הבנייה).

מנגד, טוענים המשיבים כי דין העתירה להדחות על הסף מחמת אי ניקיון כפיים – מקום בו הבינוי ניבנה ללא היתר בבחינת קביעת עובדות בשטח, ותוך פנייה בדיעבד להסדרה; בשל קיומו של סעד חלופי – בדמות פנייה לבית המשפט המחוזי, בשביל לעכב את ממושו של צו הריסה שיצא מכוח סעיף 38 לחוק התיכנון הירדני, שכן סעד זה מצוי בתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי בהתאם לפרט השני לתוספת הרביעית לחוק בתי המשפט לעניינים מנהלים, התש"ס-2000 (להלן: החוק); וכן בהעדר עילה להתערבות שיפוטית – שעה שבקשה להחרגת בנייה היא בקשה מורכבת, שהטיפול בה אורך זמן מה, בשל הצורך להדרש לצרכי בטחון, בשל מיקום המקרקעין ושיקולים רלבאנטיים אחרים השלובים בהשלכות הרוחב של החלטה כגון דא. לאחר עיון, מצאנו כי דין העתירה להדחות על הסף נוכח אי ניקיון כפיים מצד העותר; מבלי להדרש ליתר טענות המשיבים.

ובעניינינו, הליכי הבנייה הבלתי-חוקית מצד העותר נמשכו על-אף החלטת הגוף התיכנוני, שהבהירה את אי-החוקיות המגולמת בהמשך הבנייה, וחרף הצוו להפסקת עבודה שהוצא בקשר למבנה.

...

מנגד, טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי ניקיון כפיים – מקום בו הבינוי נבנה ללא היתר בבחינת קביעת עובדות בשטח, ותוך פנייה בדיעבד להסדרה; בשל קיומו של סעד חלופי – בדמות פנייה לבית המשפט המחוזי, בשביל לעכב את מימושו של צו הריסה שיצא מכוח סעיף 38 לחוק התכנון הירדני, שכן סעד זה מצוי בתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי בהתאם לפרט השני לתוספת הרביעית לחוק בתי המשפט לעניינים מנהלים, התש"ס-2000 (להלן: החוק); וכן בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית – שעה שבקשה להחרגת בנייה היא בקשה מורכבת, שהטיפול בה אורך זמן מה, בשל הצורך להידרש לצרכי ביטחון, בשל מיקום המקרקעין ושיקולים רלבנטיים אחרים השלובים בהשלכות הרוחב של החלטה כגון דא. לאחר עיון, מצאנו כי דין העתירה להידחות על הסף נוכח אי ניקיון כפיים מצד העותר; מבלי להידרש ליתר טענות המשיבים.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.

הנתבעים 1 ו-2 ביצעו במשק פעולות אסורות בנגוד להוראות הדין ובנגוד להוראות הסכם השכירות והחלטות התובעת, וללא קבלת אישור מוקדם מהתובעת, כדלהלן: בבית המגורים שבמשק (להלן – מבנה 1) בוצעו תוספות בנייה ללא היתרים.

עדות נוספת להודאת הנתבעת 2 באי חוקיות המבנים ניתן למצוא ב"תגובת הנתבעת 2 לבקשת התובעת לקביעת מועד לסיכומים" מיום 28.11.21, שם נכתב בסעיף 1: "הנתבעת, אשה מבוגרת מעל גיל 80 העושה ככל יכולתה על מנת להרוס את המבנים שלא ניתן כנראה להכשירם וזאת על מנת שתוכל להגיש תכניות לאישור המבנים הנותרים". על דברים דומים חזרה הנתבעת 2 ב"הודעת עידכון" מיום 23.1.22.

...

לפיכך דין הטענה להידחות.

ממילא דין הטענה להידחות.

סיכומם של דברים, דין התביעה להתקבל במלואה ביחס לאותם מבנים, אשר נותרו במשק, התוספת למבנה 1 ומבנים 3, 7 ו-8.

לפנינו ערעור על פסק דין של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט זיו אריאלי) שניתן במסגרת ת"א 4768-12-17 ביום 07.03.23 בו הורה בית המשפט על סילוק יד המערערים מהדירה שבה הם מתגוררים בחיפה וחייב אותם בתשלום כספי בסך 132,521 ₪ בתוספת הפרישי הצמדה וריבית וכן בסך 21,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד והחזר הוצאות.

נטען כי היות שעם המערערים מתגורר בנם של המערערים 2 – 3, קטין המוכר כנכה וסובל מאוטיזם, הוקמה תוספת בניה של חדר המצוי במפלס הקומה התחתונה של המבנה המשמש בעקרו לטיפולים בו. המערערים ביקשו לקדם לגאליזציה של האמור לעיל ובהתאם להוראות ההסכם הגישו בקשה בהסכמת המשיבה, אך אז התברר להם כי הנכס בנוי על חלקה שהופקעה לצרכי ציבור ומיועד להריסה.

המערערים קובלים על חיובם בקנסות, אך עשו דין לעצמם ובנו תוספות בניה בלתי חוקיות ולכן רשויות התיכנון והבניה קנסו אותם.

...

לאחר שבחנו את כתבי הטענות ועיינו בתיק בית משפט קמא החלטנו להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפנינו, בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018.

סיכום: אשר על כן, בהתחשב במכלול הנסיבות שפורטו לעיל, לרבות נסיבותיהם האישיות של המערערים, אנו סבורים כי ראוי לאפשר למערערים, ולו גם לפנים משורת הדין, לקיים דיון לגופו של עניין שבו ישמעו טענותיהם בטרם יוכרע גורלם.

אנו מורים כי התיק יוחזר לבימ"ש קמא לשם קיום דיון בטענות ההגנה לגופן, זאת בכפוף להפקדה בסך של 10,000 ₪ בקופת בימ"ש קמא להבטחת הוצאות המשיבה בהליך שיתקיים.

בנוסף ישלמו המערערים, כתנאי להחזרת הדיון לבית משפט קמא, את ההוצאות שחוייבו לשלם לעדי התביעה שהתייצבו לישיבת ההוכחות כמפורט בעמ' 2 סעיף א' לפירוט הוראות פסק הדין (למר דוד לצרס, את שכר עדותו בגין התייצבותו לדיון, בסך 500 ₪ בצירוף מע"מ ולעדה, השמאית גב' שרון אבן חן, את שכר עדותה בגין התייצבותה לדיון, בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ).

במשך השנים פלשו המנוח ו/או הנתבעים לשטחים הסמוכים לדירה המקורית ובנו עליהם חדרים נוספים ותוספות בנייה בלתי חוקיות.

להלן ביקורי המעגל בהם היו דיירים בנכס: ביקור מעגל מיום 16.10.1990 בו נרשמה הערה כי בחצר קיימות 2 תוספות בנייה, באחת גרה בתו של סוריאנו נשואה +1 ובתוספת השניה הבן נסים נשוי + 3 ילדים; ביקור מעגל מיום 3.7.1991 בו נכתבה הערה כי קיימת תוספת בנייה שבו גרים הבן נסים ומשפחתו והבת פנינה עם בעלה, וכי קיימת תביעה משפטית נגד הבן; חוות דעת מיום 1.3.1992 של שמאי מקרקעין מטעם הנתבעים בו הוא כותב שהמושכר הורחב ושופץ בשנת 1983 עד לשטח של כ- 117 מ"ר; ביקור מעגל מיום 22.2.1996 ב בו נכתבה הערה כי קיימת יחידת דיור נפרדת הצמודה לבית סוריאנו משה שם מתגוררת הבת אברמוביץ פנינה ומשפחתה; בהתאם לנסחי הרישום, מיום 4.11.2001 ועד ליום 30.10.2006 נרשמה בטעות הבעלות בחלקה הנ"ל על שם עריית יהוד, ואז נגרעה החלקה מספרי התובעת, וזאת עד לתיקון הטעות ביום 30.10.2006, בו תוקנה הטעות והבעלות בחלקה הנ"ל נרשמה על שם התובעת.

...

ולענייננו, סבור אני שאין ליתן לנתבעים סעד מן הצדק מהסיבות כדלקמן: הנתבעים בנו תוספות בנייה ששטחן פי 4 מהמושכר המקורי; הנתבעים ידעו שהתובעת מתנגדת לבנייה ללא היתר, ולמרות התביעה שהוגשה נגד מר סוריאנו בשנת 1991, לא הפסיקו לבנות תוספות בנייה ולבצע שינויים במקרקעין, וזאת עד לשנת 2014 ואף גם בשנת 2017; הפרות תאני החוזה ובנייה מסיבית ומתמשכת של תוספות הבנייה מצד הנתבעים הביאו את התובעת לכדי יאוש מטיפול בתוספות הבנייה שנבנו ללא היתר, על כי התובעת שקלה לפתור את בעיית הפלישות של הנתבעים למקרקעין והפרת חוזה השכירות על ידי מכירת המקרקעין לנתבעים; אין מדובר במשפחות במצוקה, אלא מדובר במשפחות עם אמצעים כלכליים נאים ויפים, ויעיד על כך תיאור הדירות המצוי בחוות הדעת של השמאי לוי; הנתבעים התנהגו בחוסר תום לב מובהק מול התובעת ורמסו ברגל גסה את הוראות חוזה השכירות המוגנת פעם אחר פעם במשך עשרות שנים.

לאור כל האמור לעיל, סבור אני שיש לדחות את טענת הנתבעים לסעד מן הצדק.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: אני מורה לנתבעים ולכל הבאים מכוחם לפנות את המקרקעין הידועים כגוש 6685 חלקה 178, לסלק ידיהם ממנה ולמסור את החזקה בהם לתובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ.