תום לב של קונה רכב שלא בדק רישיון במשרד הרישוי

בהמשך לכך לקחו המשיבות את הרכב לבדיקה במכון אשר קבע כי מדובר "ברכב לאחר פגיעה מאחור, החלפת כנף ימנית מולחמת ותיקון שמאלית". חרף הליקויים רכשו המשיבות את הרכב מידי המערער בסך של 88,000 ₪ תוך חתימה על הסכם המציין כי "הקונה בדק את הרכב וידוע לו שיש מכה מאחור". לאחר מספר שבועות של שימוש ברכב, בעקבות רעשים שעלו מחלקו האחורי, הגיעו המשיבות למכון "טסט ליין" לבדיקה בה התברר כי ברכב קיים ליקוי בעל משמעות גבוהה.

בשל מחלוקת בדבר תשלום פיצויים, הצעה זו לא יצאה אל הפועל, או אז הוחזר הרישיון למשרד הרשוי, המשיבות קיבלו את שווי השרידים בסך 7,200 ₪ ובמקביל הגישו תביעה כנגד המערער.

באשר לטענה שהועלתה לפיה לא ניתן להסתמך על חוו"ד השמאי וכי היא לא נבדקה, קבע בית המשפט כי בשל העדר ראיות לסתור ובשל כך שהמערער לא בדק את הרכב על אף שניתנה לו היזדמנות לכך, מקובלת עליו חוות הדעת כלשונה שהרכב אינו תקין ואינו כשיר לנסיעה.

לעומת זאת, במקרה של טעות בעובדה אשר ידע עליה הצד הראשון והייתה מוטלת עליו חובת הגילוי, הרי שהצד השני ניכנס לעסקה על סמך עובדות מסוימות, בעוד שלמעשה, העבודות הן אחרות לגמרי; ועל כן, מוטלת החובה על הצד השני לגלות עובדות אלו, על מנת להביא למצב של ניהול משא ומתן הוגן ובתום לב. הוראות סעיף 15 לחוק החוזים מעגנות את חובת הגילוי של עובדות מקום שלפי הדין, הנוהג או הנסיבות יש חובה לגלותן.

...

בעניין זה, אני סבור כי דין הערעור להתקבל.

יוצא אפוא כי אשם תורם של המשיבות גרם לכך שההשבה בעין לא תתאפשר.

סוף דבר, פסיקתו של בית המשפט קמא תישאר על כנה לעניין השבה של הסכום אותו שילמו המשיבות בעד הרכב בתוספת תשלומים על הסכומים שהוציאו ובתוספת תשלום דמי הפיצויים אשר הושתו על המערער; ברם לעניין הסכום שיש לקזז מהתשלומים האמורים, מתקבל הערעור במובן זה שהסכום אותו יש לקזז יעמוד על סך 38,540, שהוא שוויו של הרכב בעת קנייתו על ידי המשיבות.

טענתו העיקרית של הבנק הנה שעובר לרכישת הרכב לא ערך המבקש בירור ראוי אודות הזכויות ברכב, הן במשרד הרשוי והן אצל רשם המשכונות, ומשכך לא ניתן לומר כי שמתקיים לגביו תנאי תום הלב, שהנו תנאי הכרחי לצורך תחולת כלל "תקנת השוק". ראיות הצדדים לתובענה, שהוגשה כהמרצת פתיחה, צורפו תצהירי עדות ראשית של המבקש ושל אחיו עאמר מואסי (להלן – עאמר), אשר סייע למבקש בעסקת רכישת הרכב.

לטענת הבנק, המבקש לא ערך בירור אודות מצב הזכויות ברכב במשרד הרשוי ואצל רשם המשכונות, ומחדל זה, כך לשיטתו, שולל את תום הלב הדרוש לצורך החלת "תקנת השוק". אינני סבור כך. מחומר הראיות עולה, כי לא היה דבר בנסיבות עסקת רכישת הרכב, שהיה צריך לעורר חשד בליבו של המבקש בדבר כשירותה של העסקה, או בדבר קיומה של זכות נוגדת ברכב.

אין זה סביר לידרוש מקונה של רכב, בנסיבות רגילות, שלא להסתפק בבדיקת רישיון הרכב, אלא לערוך בירור של הרישומים במשרד הרשוי.

ברם, במקרה שלנו אין בנמצא נסיבות חריגות, שהיו צריכות לגרום למבקש, אשר בדק ומצא שעל הרכב לא רשומים שעבודים או עיקולים במשרד הרשוי, ואשר רכש את הרכב מסוחר רכבים בעל מיגרש מוכר, להיות מודע לקיומו של רישום אצל רשם המשכונות, ולבצע בדיקה יזומה אצל רשם המשכונות.

...

סבורני כי אדם מן היישוב, אשר רוכש רכב מסוחר רכבים, ואשר בודק ומוצא כי מסמכי משרד הרישוי אינם מצביעים על קיומו של שיעבוד או עיקול, אינו אמור, בנסיבות רגילות, להיות מודע לקיומו של רישום אצל רשם המשכונות, והוא אינו צריך לבצע בדיקה אקטיבית אצל רשם המשכונות, גם אם מדובר בבדיקה שקל לבצעה.

אין בעדותו של סטיב, אשר מסר בפניי כי כיום הוא מבצע כדרך קבע בדיקה של הרישומים ברשם המשכונות בעת העברת הבעלות בסניף של דואר ישראל, כדי לשנות מהמסקנה לעיל.

סוף דבר בתחרות שבין הבנק, בעל זכות משכון ברכב, לבין המבקש, שרכש את הרכב לאחר מכן, ידו של המבקש על העליונה, נוכח האמור בסעיף 34 לחוק המכר.

האם קונה שלא בדק את רישיון הרכב במשרד הרשוי, על אף שבאותה שעה לא היה הרכב משועבד, עומד בתנאי של תום לב, שהנו אחד מתנאי תקנת השוק לפי סעיף 34 בחוק המכר, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק המכר)? רקע עובדתי וכתבי הטענות הנתבעת (להלן: גלי ליסינג) היתקשרה ביום 6.8.2017 עם חברת י. כהן ליסינג בע"מ (להלן: כהן ליסינג), שהנה סוכנות רכב שעיסוקה בסחר במכוניות משומשות, בעיסקה למכירת חמישה כלי רכב שאחד מהם הנו רכב מסוג טויוטה, בעל מספר רשוי 85-383-79 (להלן: הטויוטה), משנת ייצור 2012.

(6) תום לב - נפסק כי "ההגינות ותום הלב של הקונה הם נשמת אפה של תקנת השוק שבסעיף 34 לחוק המכר", והובהר כי מהקונה נידרש תום לב המצביע על כך שהוא לא יכול היה למנוע את העימות בין הבעלים ובינו על-ידי המנעות מרכישת נכס שהוא חושד בהיותו בלתי כשר.

...

יש לראות את הימנעותה של חברת קרנף מבדיקה במשרד הרישוי כראיה התומכת במסקנה להיעדרו של תום לב. נפנה לבחון האם קיימות ראיות התומכות במסקנה מנוגדת, קרי - בדבר קיומו של תום לב. איתי נימק את הימנעותו מבדיקה במשרד הרישוי, באומרו: "לא היה לי מקום לחשדות" (עמ' 8 לתמלול).

הסעדים המסקנה המשפטית מהוכחת התקיימותם של תנאי תקנת השוק שבסעיף 34 לחוק המכר הינה כי זכותה של חברת קרנף ברכב גוברת על זו של גלי ליסינג.

לפיכך, הנני קובע כי על גיל ליסינג לשלם לחברת קרנף את תמורת הרכב - 64,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד כריתת ההסכם בין כהן ליסינג לחברת קרנף.

התוצאה אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: (1) 64,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מיום 26.9.2017 ועד לתשלום המלא בפועל; (2) 11,716 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 23.1.2018, ועד לתשלום המלא בפועל; (3) אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל; (4) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 12,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

בפסיקה נקבע, בנוגע לסעיף 4(3) שצוטט לעיל וכן בנוגע לכל ההוראות הנורמטיביות הנוגעות לתקנת השוק (סע' 12 לחוק המטלטלין התשל"א - 1971; סעיף 34 לחוק המכר), כי על הקונה לבדוק את הרישום המקורי והעדכני במשרד הרשוי, וודאי שעליו לבדוק את מה שנירשם ברישיון, ואם לא עשה כן הרי שאינו תם לב וכן קמה עליו החזקה כי ידע או היה עליו לדעת על קיומו של שעבוד לטובת נושה, וזאת גם במקרה בו השעבוד טרם נרשם ברשם המשכונות.

אפנה גם לה"פ 57727-04-18 נרי ואח' נ' טרייד אין מוטורס (ניתן ביום 10.03.19), (פורסם במאגרים משפטיים), שם נקבע כדלקמן: "...בעניינינו, הנסיבות המקשות על המבקשים לשכנע כי הם עומדים בדרישת תום הלב, וייתכן שאף תומכות באפשרות כי לא פעלו בתום לב, באות לידי ביטוי בשניים אלו: ראשית, בכך שהמבקשים לא טרחו לבדוק את רישום הרכב במשרד הרשוי, הגם שבהכרח ראו בהעתק הרישיון שהוצג להם (לטענתם) כי הבעלים הוא לא המוכר והגם שראו כי מועד הדפסת רישיון הרכב שהעתקו הוצג בפניהם לטענתם היה חודשים רבים לפני מועד רכישת הרכב. שנית, בכך שהמבקשים כלל לא דרשו לראות רישיון רכב מקורי, וממילא המבקשים לא עיינו בו ולא בדקו אותו, אלא הסתפקו (לטענתם) בהעתק צלומי של רישיון הרכב.

הפסיקה אשר עסקה בשאלה האם תום הלב של רוכש רכב עשוי להישלל משום שלא בדק את רישום הזכויות ברכב, דנה על פי רוב בשאלה האם די בבדיקה במשרד הרשוי על מנת שהתנהלותו לא תיחשב כעצימת עיניים או שמא עליו לבדוק את הרישום גם במרשמים אחרים כגון רשם החברות או רשם המשכונות.

...

אף מסקנה זו מקובלת עלי.

בעניין זה ראה מה שנקבע בפסק הדין בעניין נרי ואח' נ' טרייד אין מוטורס שצוטט לעיל: "יתרה מכך; למרות התאונה המשפטית שנגרמה בעטיים של המבקשים, מבחינת הקשר הסיבתי לתוצאה הסופית, הרי אלמלא המשך עצימת העיניים במשך חודשים ארוכים לאחר קבלת הרכב, הדעת נותנת כי ניתן היה למנוע את התוצאה. יש להניח כי אם אמנם הרכישה בוצעה כנטען, ואם אמנם מלוא התמורה המוסכמת שולמה כנטען, אזי כל עוד היתה החברה סולבנטית די היה בנקיטת צעדים נחרצים פשוטים כנגד החברה, או הליך משפטי, על מנת להביא לרישום הרכב על שם המבקשים. אך המבקשים לא נקטו בצעד נחרץ, או בצעד כלשהו. אפילו פניה בכתב לא הוצגה. המבקשים הסתפקו, לטענתם, בפניות בעל פה בלבד אל ראפת...". מכל האמור לעיל נובע כי סיכויי ההצלחה בתביעה קלושים וכי התובע לא הציג ראיות לכאורה להוכחת תביעתו.

לסיכום אני דוחה את הבקשה.

אעתיק כאן את הסעיף 34: "נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר, אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקבל אותו לחזקתו בתום-לב". מערער קנה את המכונית מאת הסוחר בעל המגרש, שהוא המשיב הראשון לערעור זה, בתמורה ראויה.

המשיבה השנייה טענה, שהמערער לא הוכיח את תום-לבו, מפני שלא בדק לפני קניית המכונית את הרישום במשרד הרשוי.

מצד אחד ניתן אולי ללמוד מע"א 716/72 בעמ' 715, כי קונה של מכונית, שאינו בודק את הרישום במשרד הרשוי, כדרכו של קונה זהיר, כאילו עוצם עיניו מלראות את האמת, העולה מן הרישום, וע-כן נפגם תום-לבו בקנייה.

את רישיון הרכב מסר לסוחרי הרכב, שמכרו את הרכב לקונה בתום-לב, על סמך שטר המכר ורישיון הרכב שהוצגו לפניו.

...

פירוש ההצהרה הזאת הוא, שרואים את הרוכש, המערער שלנו, כמסכים לכך שהבעלות ברכב תעבור אליו רק עם רישום שמו כבעל הרכב ברישומיה של רשות הרישוי; ומאחר שאי-אפשר לבצע את שינוי הרישום בגלל העיקול, הרובץ על המכונית, ממילא נדחית העברת הבעלות אל המערער עד להסרת העיקול.

אבל, במה דברים אמורים: כאשר לא הותנה, כמו כאן, שהעברת הבעלות אל הקונה נדחית למועד יותר מאוחר, כשהיא מותנית באישורו של צד שלישי, כי התנאה כזאת נוגדת את עצם הרעיון, המונח ביסודה של תקנת השוק, שהבעלות עוברת מיד עם קשירת עיסקת המכר, כנהוג בכל קנייה בשוק.

כך נאמר בסעיף 33 של החוק שלפיו: "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות". במקרה דנן מעיד שטר המכר, כפי שראינו, שאכן הסכים המערער, שהעברת הבעלות תדחה למועד אחר, דהיינו, עד לשינוי הרישום של הבעלות, וממילא מותנית העברת הבעלות בתנאי, שרשות הרישוי תוכל לבצע את שינוי הרישום; ומכיוון שהרשות מנועה מלעשות כן בשל העיקול, הרובץ על הנכס, המסקנה היא, שהמערער אינו זכאי-לפי תנאיו של הסכם המכר-לקבל את הבעלות ברכב, כל עוד רובץ העיקול עליו.