תוכן עניינים: כתב אישום, עבירות מס, אחריות אישית

סעיף 74(א1) מוסיף ומורה כי האחריות להעברת חומר החקירה לידי הנאשם או סנגורו מוטלת על רשויות התביעה: "תובע יקבל לעיונו מרשות חוקרת או מרשות מודיעין את כל החומר שנאסף או שנירשם כאמור בסעיף קטן (א), לרבות חומר מודיעין, ויוודא שחומר החקירה ורשימת כל החומר עומדים, בעת הגשת כתב האישום או בסמוך לכך, לרשות הנאשם וסניגורו או אדם אחר כאמור באותו סעיף קטן; היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה יקבע הנחיות לבצוע סעיף זה, לרבות לעניין פקוח על הליך סיווג החומר". בהתאם לאמור בסעיף זה פורסמה הנחיית פרקליט המדינה הדנה, בין היתר, בהקף זכות העיון בחומרי החקירה לאחר הגשת כתב אישום ("עיון הנאשם בחומר החקירה לאחר הגשת כתב אישום נגדו" הנחיות פרקליט המדינה 6.1 (התשס"ג)).

נשאלת איפוא השאלה מה הן השלכותיה של הפרת החובה שבדין על תוקפה של הודייתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן? אין בעיני ספק כי הפגיעה בזכות העיון בחומרי החקירה מהוה פגיעה ממשית ומהותית בזכותו של נאשם להליך הוגן, ובפרט באפשרותו להיתגונן מפני האישומים המיוחסים לו. פגיעה שכזו, של אי-העברת חומרי חקירה, יכול שתעלה בנסיבות מסוימות עד כדי חשש לעיוות דין של ממש, אשר יצדיק מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודייתו (לעניין קוי הדמיון והשוני באשר לחשש לעיוות דין במקרה אחר, של קבלת ראיה נוספת בהליך פלילי בשלב העירעור, ראה את אשר כתבתי במאמרי: יוסף אלרון "קבלת ראיות שלא על פי סדר הדין" המשפט יב 15, 28-30).

על מנת לבחון האם חשש זה מצדיק מתן היתר לחזרת נאשם מהודיה שמסר, יש להשיב על השאלה, האם היה בחומר החקירה הנוסף שלא הגיע לידי המערער וסניגורו בטרם הודייתו, כדי לשנות מהחלטת המערער להודות במיוחס לו? בא-כוח המערער, שלא ייצג את המערער בהליך בפני בית המשפט המחוזי, בחר שלא להתייחס לתוכנו של חומר החקירה הנוסף (וייתכן שסיבותיו עימו), ומיקד את טענותיו במישור העקרוני.

די לומר כי בנגוד להכרעת הדין כתב האישום המקורי ייחס למערער גם מספר עבירות מס, עבירה של סחיטה באיומים וכן קשירת קשר לבצוע פשע.

בין היתר, חריגה זו באה לידי ביטוי בכך שהמדינה הפריזה בסכומי השוחד אותן ביקש; טענה כי פעל מתוך אינטרס אישי בלקיחת השוחד על אף שהסכימה לא לחלוק על טענתו שכספי השוחד שלקח לא נועדו לכיסו אלא שמשו למטרותיה הציבוריות של המפלגה; ותיארה את מעמדו כבכיר יותר מכפי שהיה באמת ומהאופן בו תואר בכתב האישום המתוקן.

...

השופט נ' סולברג: דעתי כדעתו של חברי, השופט נ' הנדל; דינו של הערעור על הכרעת הדין – להידחות.

דינו של הערעור על גזר הדין – להידחות בעיקרו ולהתקבל במקצתו.

סוף דבר הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל, אליו הצטרף השופט נ' סולברג, ובניגוד לדעתו החולקת של השופט י' אלרון לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

לפניי בקשה לביטול כתב האישום בשל טענה מקדמית מכוח סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, בשל טענת "השתק פלוגתא". כתב האישום ביום 30.12.18 הגישה המאשימה כתב אישום כנגד הנאשם בגין עבירות מס, בנגוד לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975.

ביום 26.1.20 הגיש ב"כ הנאשם בקשה לביטול כתב אישום בשל הגנה מן הצדק בשל הטענה כי קיימים מחדלי חקירה מהותיים בתיק, העובדה שהנאשם אינו בבחינת "מנהל פעיל" בחברת סגיב ועל כן אין להטיל עליו אחריות אישית כאורגן פעיל, מטעמים של אכיפה בררנית וכן בשל שהוי ניכר בהעמדת הנאשם לדין.

לגופו של עניין נטען שכתב האישום נגד הנאשם מתבסס על שני תיקי חקר שונים - האחד, עבירות בין אפריל 2012 עד מאי 2013 תקופה בו ניכו הנאשם ואלוק 51 חשבוניות פיקטיביות ע"ש שלושה עוסקים בסכום מע"מ של כ-2.1 מיליון ₪; והשני, עבירות בין ינואר 2014 עד פברואר 2015, אז השניים ניכו 88 חשבוניות פיקטיביות ע"ש שני עוסקים בסכום מע"מ של כ-3.6 מיליון ₪.

עוד נטען כי ממילא ניסיונו של הנאשם לדחות את הקץ ולהמנע ממתן תשובה לכתב האישום טרם ניתנה החלטה מטעם המאשימה באשר להגשת כתבי אישום נגד מעורבים אחרים בפרשה, אין לה על מה לסמוך הואיל וככל שיוגשו כתבי אישום –ירוקן הדבר את טענת האכיפה הבררנית מתוכן, וככל שלא יוגשו - יהא על בית משפט לשמוע ראיות בתיק בטרם יוכל להכריע.

...

לאור כל האמור נטען כי יש לדחות את הבקשה לביטול כתב אישום בשל השתק פלוגתא ולחילופין לקבוע כי זו תוכרע רק בתום שמיעת ראיות בתיק.

בהתאם לכך, טענת המאשימה לפיה הנאשם הואשם בתיק דנן לא מעצם היותו נושא משרה בחברה, אלא מכוח היותו מי שבידו השליטה והפיקוח על התחום בו בוצעה העבירה, מכיוון שחומר הראיות בתיק המע"מ מצביע על כך שהנאשם ואלוק היו מנהליה הפעילים של חברת סגיב, הנושאים באחריות לקבלת חשבוניות פיקטיביות והכנסתן לספרי הנהלת החשבונות (סעיף 24 לתגובה) – היא טענה מהותית בתיק, שאין מנוס משמיעת ראיות על מנת לבררה.

לאור כל האמור, הבקשה לביטול כתב האישום נדחית.

רקע כללי: הנאשם הורשע – במסגרת הסדר טיעון דיוני, ללא הסכמות מהותיות לעניין העונש – על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, בעבירה של גניבה בידי עובד, לפי הוראות סעיף 391 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין).

בעובדות כתב האישום המתוקן נטען כי בתקופה הרלוונטית בשנת 2019, במשך כחצי שנה, עבד הנאשם כבנקאי בצוות בנקאות אישית, בסניף של בנק דיסקונט בעיר תל אביב.

החל מחודש נובמבר 2019 עובד הנאשם כמנהל שני סניפים ברשת "ריקושט". בפני שירות המבחן נטל הנאשם אחריות על המיוחס לו ושרות המבחן התרשם כי הנאשם עודנו חווה תחושות בושה ואשמה בעקבות מעורבותו בעבירה.

בין השאר צוין כי הנאשם משתף בצורה כנה ואותנטית את התכנים המעסיקים אותו, כמו גם את קשייו ואת הדפוסים אותם הוא מבקש לשנות.

...

לפיכך, תוך שקלול מדיניות הענישה הנהוגה ומכלול נסיבות ביצוע העבירה אני קובע את מתחם העונש ההולם, במקרה זה, בין חודשיים מאסר בפועל, לנשיאה בעבודות שירות, לבין 12 חודשי מאסר בפועל.

בסופו של דבר – ועל רקע ההליך הטיפולי בו השתלב הנאשם – התרשם שירות המבחן מהנאשם באופן חיובי.

אשר על כן – ובהתחשב בשיקולים לכף חומרה ולכף קולה, אשר פורטו לעיל – אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: (א) מאסר על תנאי למשך 6 חודשים, אותו לא יישא הנאשם אלא אם כן יעבור, תוך שלוש שנים מהיום, עבירה לפי הוראות סימן א' לפרק י"א לחוק העונשין.

נציג החברה מסר לבא כוחו כי היתה לו נסיעה עם עריית ת"א, הנהג הקבוע לא הרגיש טוב, הם גרים בכפר של 2500 תושבים והוא יודע שהנהג עובד כנהג, נציג החברה לא התרשל, לא ידע שאין לו רישיון, כאשר הוצג לו רישיון בתוקף, וזאת בנוסף להכרות האישית ביניהם.

התנאי הראשון הדרוש להפעלת שיקול הדעת המסור לקצין המישטרה בהתאם לסעיף הנ"ל עניינו היסוד הסביר להניח כי יוגש כתב אישום בגין העבירה בשלה מבקשים להשבית את הרכב.

לעניין החריג בסע' 57ב(ב) לפקודה, נקבע בבפ"מ 6063-08-08 (חיפה) וליד גרייב בע"מ נ' מ"י (פורסם בנבו)(31.08.08): " המחוקק היה ער למצב בו רכב יישלל מצד ג' אשר אינו מעורב לכאורה בביצועה של העבירה על כל המשמעות הכלכלית ואי הנחת הנודעת לכך עבור אותו צד ג'. התכלית העומדת ביסוד הוראות אלה היא המילחמה בנגע תאונות הדרכים. המחוקק ביקש לקבוע חובת זהירות מוגברת בה נוטל חלק כלל הציבור, דהיינו, על כל בעלים של רכב לדעת כי בעת שהוא מוסר את מפתחות הרכב לאחר, צפוי סיכון של שלילת הרכב למקרה בו תתבצע עבירה ברכב. לכן, בשים לב לחובת זהירות מוגברת זו קבע המחוקק נטל כבד על בעל הרכב להראות כי עשה ככל שביכולתו למנוע את דבר ביצוע העבירה כתנאי לסיוג האחריות של בעל הרכב כאמור בסעיף 57 ב (ב) לפקודת התעבורה כאמור לעיל. "ככל שביכולתו" קבע המחוקק סתם ולא פירש ועל בתי המשפט לצקת תוכן של ממש למשמעות דיבור זה."

...

לאור כל האמור, היא עתרה להחזרת האוטובוס.

לאור כל האמור, ובשים לב לשלב הדיוני ושעסקינן בבקשה מסוג זה, הנני לקבוע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה, כמתחייב.

לאור כל האמור, לא מצאתי כי התקיימה ההגנה שהמבקשת עשתה כל שביכולתה בהתאם לחלופה השניה שנקבעה בפקודה.

סוף דבר לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה, נחה דעתי כי לאור הפגמים המשמעותיים שנפלו בהחלטת הקצין, כשאין מחלוקת שהנסיעה באוטובוס היתה לצרכי עבודה, ולאחר ששקלתי את כלל השיקולים הנדרשים לעניין, וזאת מבלי להתעלם מחומרת העבירה לכאורה, ובשים לב לתקופה שחלפה עד כה מאז שהאוטובוס הושבת (03.11.22), שוכנעתי כי יש מקום להתערב בהחלטת הקצין, ולקצר את תקופת איסור השימוש ל-22 יום מאותו מועד, במקום 30 יום, ועד ליום 24.11.22 שעה 08:00.

הנאשם הואשם לפניי, בכתב האישום, בבצוע עבירות מס בתקופה הרלוונטית הנ"ל, וזאת בנגוד להוראות פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן – הפקודה), ולהוראות חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן – חוק מע"מ).

בעובדות כתב האישום נטען, בתמצית ובעיקרי הדברים, כלהלן: · בתקופה הרלוונטית, לצד הגשת תכנית רדיו יומית עסק הנאשם במכירת מוצרי מיסטיקה ובמתן ייעוץ אישי ללקוחות.

מדובר בחוות דעת מקיפה ויסודית, האוחזת 17 עמודים ומסתמכת על חומרים רבים הן לעניין מצבו הבריאותי של הנאשם (מסמכים רפואיים שונים בנוגע למצבו הפיסי והנפשי) והן לעניין הפרשה מושא כתב האישום והתנהלות הנאשם במהלכה (הודעות הנאשם, הודעות עובדים בעיסקו של הנאשם וסרטונים בהם מופיע הנאשם).

לגופו של עניין ציינה ד"ר חגין, לשאלות ב"כ הנאשם, כי היא חיפשה ביוטיוב סרטונים עדכניים של הנאשם-הנבדק "והתמקדתי בסירטון הזה דוקא משום שהוא, נגיד, הכי בעייתי מכל הסרטונים שראיתי, מפני שבאמת יש שם תכנים שאפשר לפרש אותם כדלוזיונלים, כלומר כפסיכוטיים, לכן היה נראה לי מאוד חשוב להביא אותם בחשבון, בתוך תהליך גיבוש המסקנות של חוות הדעת" (בפרוטוקול, עמ' 287 שורה 13 ואילך).

(2) אחריות הנאשם לבצוע העבירות – שתיקת הנאשם, טענות ההגנה מטעמו וההכרעה ברובד העובדתי: בתשובה לאישום, שניתנה על ידי הסנגור במסגרת הדיונים המקדמיים, כמו גם בהבהרת הסנגור בפתח הדיונים לפניי, הודתה ההגנה מפורשות בכך שסכומי ההשמטה הנטענים בעובדות כתב האישום אכן לא דווחו.

...

בנסיבות אלה אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנאשם כי יש לבטל את האישום נגד הנאשם בעבירה לפי הוראות חוק מע"מ, או לזכותו מעבירות אלה.

המסקנה המתבקשת היא, אם כן, שדינו של הנאשם הוא להרשעה גם בעבירת המע"מ בה הואשם.

סוף דבר: אשר על כן ולאור כל המקובץ אני מרשיע את הנאשם בכל העבירות שבהן הואשם בכתב האישום, כמפורט בפסקה 6 דלעיל.