תובענת חברים לביטול החלטת אספה כללית באגודה שיתופית

הפנייה של הוועד למועצה, במכתב הרביעי, נעשתה לאחר שהנתבע העביר לעיון חבריו בועד את המייל מטעם הקב"ט, במסגרתו הבהיר הלה כי ביטל את הפגישה עם התובעת, לאחר שהתברר לו כי היא אמורה להתקיים מאחורי גבו של הועד.

דיון והכרעה כללי כאמור לעיל תביעה זו עניינה חמשה פרסומים שעל פי טענת התובעת בוצעו על ידי התובע.

באשר לפירסום הרביעי אציין כי הוכח כי חלק מהרקע לכל אותם פרסומים היו תלונות ששלחה התובעת לגורמים שונים נ' עובדי האגודה השיתופית וחברי וועד האגודה השיתופית.

הגם שהפירסום הרביעי אינו חתום הגם שדומה כי הנתבע עורר את הנושא של עקיפת התובעת את מר קב"ט האגודה, והגם שיתכן שהוכח שהנתבע ניסח את המכתב הרי לאור מה שהוכח לי אני מקבלת את עדות הנתבע לפיה: "לעניין הטענה בדבר היותי הרוח החיה, כביכול, מאחורי מכתבי הוועד והיועמ"ש, נשוא התביעה בתיק זה, אציין כי שימשתי כחבר ועד מתוך 5 חברי ועד, שכולם היו בדיעה אחת בעיניינה של התובעת, כי יש לפעול לגביה כפי המפורט במכתבים נשוא התיק, ותמוה מאוד בעיני שהיא החליטה לתבוע אותי, באופן אישי, בגין מכתבים מטעם הוועד, אשר כולם נעשו במסגרת עבודת הוועד ולטובת הישוב כולו" (רה סעיף 9 לתצהיר המשלים, ההדגשות במקור).

מדובר בפניה של הנתבע לחברי הוועד לאסוף מסמכים בעיניין היתנהלות התובעת, על מנת לפנות לרשם האגודות לצורך התחלת תהליך שימוע להוצאת התובעת מהאגודה.

...

לסיכום לצערי, תוך כדי ניהול תיק זה, נחשפתי למערכת יחסים עכורה בין חברים ביישוב קטן.

לאור כל המפורט לעיל לפיו לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה, הן התביעה בעילת לשון הרע והן התביעה בעילות הנזיקיות ולפיכך אני דוחה את התביעה.

  התובעת תשלם את ההוצאות תוך 30 יום מהיום.

בית משפט השלום באשקלון ת"א 40922-07-15 אברהם ואח' נ' נבטים - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט עידו כפכפי תובעים 1. שמואל אברהם 2. שרה אברהם 3. דני נגאוקר 4. נעמי נגאוקר 5. אליהו נחמיה 6. הינדה שולמית נחמיה פייט 7. יואל ביטלבי 8. הילה בטבלי 9. אריק יהודה אדרי 10. מאיה אדרי 11. דוד שבי אברהם 12. מאיה אברהם 13. יואב גולן 14. אוסנת גולן 15. אלי גרינברג 16. מירב גרינברג 17. ישראל אברהמי 18. אליזבט אברהמי 19. משה גולן 20. מאשה גולן 21. אייל משה לביוש 22. שרה מרדכי לביוש 23. אלי שירזי 24. ענת יאדגרי שיראזי 25. אופיר אפריים 26. קרן אסולין אפריים 27. יניב פרץ 28. מיטל פרץ 29. יצחק ניסים נחמיה 30. ליזה שרה נחמיה 31. נעמה נחמיה 32. כוכבה אוחיון 33. מורג אליה 34. מישל אליה 35. אליהו אבסקר 36. אני אבסקר 37. אירמה מטל 38. ישראל מטל ע"י ב"כ עו"ד עינב וקנין חימי, עו"ד עינב חכמון נתבעות 1. נבטים -מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ע"י ב"כ עו"ד חי חיימסון 2. מועצה אזורית בני שמעון ע"י ב"כ עו"ד אולגה גונן, עו"ד אורית הלוי פסק דין

בכתב התביעה המתוקן נטען כי הוכחה לכך ששלמו תשלום בכפל ניתן למצוא באישור רשות מקרקעי ישראל לאגודה לגבות דמי פיתוח בסך של 133,910 ₪, לאחר ערעור האגודה, וכי תשלום זה כולל ביצוע תחנת שאיבה וקו סניקה למכון טיהור השפכים בעומר.

ביתר פירוט טענה המועצה כי האגודה החליטה על פיתוח ההרחבה בת 110 מגרשים אשר עבודות הפיתוח בוצעו בה באמצעות ערים חברה לפיתוח ערוני בע"מ. הקמת הרחבה בסדר גודל זה הצריכה ביצוע עבודות פיתוח למערכות הביוב במושב אשר כללו את ההולכה לפיתרון הקצה במט"ש עומר.

נדמה כי המניע להגשת תביעת השבה זו הייתה שמועה לא מבוססת, המפורטת בסעיף 32 לכתב התביעה, כי ארבעה מחברי היישוב, אשר פרטיהם נותרו עלומים עד לתום ההליך, הגישו השגה כנגד היטלי הפיתוח ואף זכו בתביעה, אולם סירבו למסור מידע נוסף.

המסמך מאשר לגבות הוצאות פיתוח מכל משתכן בסכום של 133,910 ₪ כולל מע"מ "בגין תשתיות צמודות". מהנדס המועצה מבהיר כי משמעות מיסמך זה היא הבהרה לכך שהתשלום עבור הפיתוח לא כולל תשתיות על. עוד מפנה לכך כי ביום 16.1.2008, לאחר שבוצעו העבודות להקמת מערכת הביוב על ידי המועצה, נחתם בין המועצה לאגודה חוזה כללי לפיתוח תשתיות ביוב בו הוסכם שהאגודה נושאת בתשלום הוצאות שהוציאה המועצה להקמת המערכת והמועצה לא תיגבה היטלי ביוב מהמתיישבים.

ראיות האגודה מטעם האגודה הוגש תצהירו של יו"ר ועד ההנהלה באגודה, נחמיה שחף, אשר סקר את מערכת הביוב ביישוב תוך איבחנה בין מערכת איסוף פנים בתוך שכונת ההרחבה, אשר בוצעה על ידי חברת ערים כחלק מהוצאות פיתוח ששלמו המתיישבים, לבין מערכת הולכת הביוב מהיישוב למט"ש עומר אשר בוצעה באחריות המועצה.

על כן, כדי לחמוק מהתחייבויות ברורות אותן נטלו התובעים, היה עליהם להציע על אי חוקיות בולטת המצדיקה ביטול ההסכם, תוך חיוב האגודה להשיב הסכומים שקבלה.

...

ניתן להקיש למקרה הנדון מהמסקנה בע"א 974/13 רמת נילי בע"מ נ' מועצה מקומית זכרון יעקב, 02.04.2015, ס' 16 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית: "במקרה שבפנינו, הצדדים השלימו את חיוביהם על פי הסכם הפיתוח, ומשכך, השאלה הצריכה לענייננו היא כיצד יש להחיל את סעיף 31 לחוק החוזים, סעיף המאפשר גמישות לעניין חובת ההשבה ואף פטור ממנה במקרים המצדיקים זאת (ראו, בין היתר, ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עירית ירושלים (22.1.2009)).

סוף דבר התובעים קיבלו זכות לרכוש מגרש בהרחבת מושב נבטים, וכחלק מתהליך רכישת הזכויות שילמו תשלום עבור קו הביוב שחיבר את המושב למתקן הקצה במט"ש עומר.

על כן, התביעה נדחית.

התובעים בתביעות שבכותרת, שעניינן אוחד, הם חברי האגודה השיתופית רישפון - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: "המושב").

הנתבעת 1 - הקרן הקיימת לישראל (להלן: "קק"ל") היא קרן לאומית שהוקמה בשנת 1901 בקונגרס הציוני החמשי, במטרה לאסוף כספים מהעם היהודי לרכישת קרקעות ארץ ישראל, על-מנת להבטיח את בעלותו באדמות הארץ לצמיתות.

כן הוסכם, כי קק"ל תישא בסכום של 3,000 לא"י וארגון רעננה ישלם סכום של 1,800 לא"י. בפועל, שילם ארגון רעננה סכום של 1,650 לא"י. ארגון הדר - בהסכם מיום 8.3.1934 צוין כי אברהם הרצפלד – מי שעמד בראש המרכז החקלאי של ההסתדרות הכללית - ירכוש מחברת הכשרת היישוב שטח של 500 דונם מאדמות אל חרם, במחיר של 13.5 לא"י לדונם (6,750 לא"י בסך הכל).

ואולם, עצם ביטול ההחלטות על ידי בג"ץ, באופן שפגע בתנאים מהם נהנו התובעים, לא ייצר עילת תביעה חדשה באופן אוטומאטי, ואף לא החזיר לחיים עילת תביעה שהתיישנה, בשים לב לרכישות, לכאורה, שנעשו לפני עשרות בשנים.

...

סוף דבר העילות עליהן מתבססות התביעות התיישנו ואף לא צלח ניסיונם של התובעים להוכיחן לגופן.

ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש שיהא בו להשפיע על מסקנותיי ולאור המקובץ, דין התביעות להידחות.

חרף התוצאה אליה הגעתי ועל אף מורכבות המחלוקת והמשאבים הרבים אליהם נדרשו הנתבעות, שוכנעתי כי מדובר במקרה מיוחד המצדיק פסיקת הוצאות על הצד הנמוך ואף הסמלי.

לאחר מתן אישור האגודה, יזם אחד מחבריה, מר אריה באר, מהלך של היתנגדות להחלטת האספה הכללית הנ"ל. יחד עם הוועד המוניציפאלי של היישוב (שאינו וועד האגודה), הקימו הנ"ל וועד פעולה שכלל גם תושבי היישוב שאינם חברי אגודה על מנת להיתנגד להקמת המפטמה בטענה ליצירת מפגעי ריח.

תכניות בנוגע להרחבת מפטמה ומאצרות בחלקה ב' מספר 148 (להלן:-"חלקה 148") לטענת התובעים הם הגישו בשנת 2016 לחתימת האגודה תכניות ושינוי הוראות לבניה בחלקה 148 הנ"ל, להשלמת המבנים הבנויים בחלקה וכן לבנית מאצרות (מתקנים לאיסוף רפש) בחלקה.

כאמור במסגרת התובענה עתרו התובעים (בין היתר) להורות על ביטול החלטת האספה הכללית מיום 1.9.15 ואת ההצבעה בעקבותיה מיום 5.9.15 "אשר קבעו כי לא ניתן יהיה להקים מבנים לגידול בעלי חיים ו/או פטם עגלים בחלקות א' ו-ב'" (סע' 209 לתובענה).

" וכן בהמשך לעניין טיב היחסים בין החברים לאגודה נאמר בפסק הדין הנ"ל – "לא הרווח מההשקעה ההונית הוא העומד בראש מעייניהם של חברי האגודה השיתופית. ...עיקרון הקואופרציה הוא העומד ביסוד היחסים הפנימיים שבין החברים ובינם לבין האגודה....לא הקשר הרכושי, אלא הקשר האישי - הוא העומד ביסוד מיפעל הקואופרציה". למקרא האמור לעיל הרי שלאגודה קיימת סמכות לקבל החלטות הנוגעות לשפור ואירגון המרקם החברתי של חבריה והקשר האישי ביניהם.

...

על כן אני דוחה את הטענה.

שעה שדחיתי את טענות התובעים, איני רואה מקום להידרש לטענה זו. לסיכום דין התובענה להידחות ועל כן היא נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעת 1, למושב, הוצאות ההליך בסך כולל של 75,000 ₪.

הנשיאה ורדה וירט ליבנה לפנינו ערעור על פסק דין של בית הדין האיזורי לעבודה ירושלים (השופטת רחל בר"ג-הירשברג, נציג ציבור מר בועז סנדרוב ונציג ציבור מר צבי גל; סע"ש 29011-06-20) בו נדחתה תביעת המערער לתשלום זכויות מכוח משפט העבודה משנקבע כי לא היתקיימו יחסי עבודה בין המערער למשיב, והמערער חויב בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.

המשיב חבר באגודה שיתופית "נשר תורס" המספקת שירותי הסעה מירושלים וסביבתה לנמל התעופה בן גוריון וחזרה בכל שעות היממה.

רשימת נוסעים שממלאת מונית מכונה "ויזה". הויזה ניתנת לנהגי המוניות הממתינים ל"קריאה" לאיסוף נוסעים על ידי הסדרן, וזאת לפי תור בהתאם למיקום הגיאוגרפי.

בהקשר זה - בית הדין היתייחס לכך כי במהלך תקופת העבודה המערער ניהל רישום מוקפד של הנסיעות על המונית שכלל תעוד של זהות הנהג בכל יום, אולם מסקנתו של בית הדין היא כי "התכלית של הרישום הייתה לצורך 'מעקב כללי' אחר הנכס ואחר הוצאות העסק, ובעיקר הגנה על היכולת לדעת למי לייחס עבירות תנועה". כמו כן, בית הדין קבע כי המערער לא נידרש היה ליידע את המשיב על היעדרויותיו או לבקש את אישורו, כאשר באופן קבוע המערער הפעיל את שירותי ההסעה באמצעות אחרים על פי שקול דעתו הבלעדי וללא צורך באישור המשיב.

כן נקבע כי הגם שהמשיב סיפק את הכלי המרכזי לבצוע קו המונית, העלויות בהן נשא המערער לצורך מתן שירותי ההסעה, כמו עלות חידוש רישיון הנהיגה שלו, ביגוד שנידרש ללבוש בזמן ביצוע העבודה עם הלוגו של נשר תורס וקנסות שהושתו עליו בגין עבירות תנועה, מהוים "חלק בלתי מבוטל 'באספקת החומרים לבצוע המלאכה'" באופן המלמד על עבודה עצמאית.

הדבר בא לידי ביטוי גם בסיומה הפתאומי של ההיתקשרות לאחר למעלה מתשע שנים, בשל החלטת המשיב למכור את המונית מטעמיו הכלכליים בתקופת הקורונה, מבלי שלמערער הייתה שליטה כלשהיא על כך (וכאשר כתוצאה מהגדרתו הפורמלית כ"עצמאי" לא קיבל פצויי פיטורים בתום ההיתקשרות וגם לא דמי אבטלה).

...

מסקנה זו התבססה בעיקר על צורת ההשתכרות של המערער - אחוזים מתוך התקבולים.

מבחן נוסף שנדרש היה לבחון אך לא מצאנו לו ביטוי בפסק הדין הוא מבחן התלות הכלכלית.

סוף דבר - הערעור מתקבל.