תובענות בוררות בעניין עמותת "שבת אחים גם יחד

בית המשפט המחוזי בירושלים לפני כבוד השופט רפאל יעקובי הפ"ב 14372-09-18 ת"א 20950-09-18 17 בינואר 2019 בעיניין: 1. דן בן טוב 2. יצחק בן טוב 3. דוד ברגר 4. שמעון בן טוב 5. ראובן בן טוב כולם ע"י ב"כ עוה"ד משה יצחק אוסדיטשר, יפתח תייר המבקשים בהפ"ב 14372-09-18 והתובעים בת"א 20950-09-18 1. בנימין בן טוב 2. לוי בן טוב 3. נחמן בן טוב 4. חיים בצלאל 5. משה קדוש 6. עמותת שבת אחים גם יחד (ע"ר) כולם ע"י ב"כ עו"ד צמח גרין המשיבים בהפ"ב 14372-09-18 והנתבעים בת"א 20950-09-18 פסק דין

כותרתה של התובענה האמורה היא "כתב תביעה לצוו מניעה קבוע". בפתיח לתובענה זו מציינת "קבוצת דן" כי הסעד המבוקש בה הוא "צו מניעה קבוע האוסר על היתכנסות האספה הכללית של העמותה". בהמשך לכך מבואר כי סעד זה מבוקש "מאחר שבין הצדדים מיתנהל הליך בוררות, תוך שקיום האספה הכללית המתוכננת ליום 13.9.2018 ו/או לכל מועד נדחה אחר, יש בה כדי לפגוע במהלכו התקין של הליך הבוררות, ויש בניסיון לנהל את עינייני העמותה שלא בהתאם להחלטות הבוררים משום פגיעה ממשית בהליך הבוררות". במקביל להגשת התובענה האחרונה, עתרה "קבוצת דן" ב-13.9.18 למתן צו מניעה זמני, אשר ימנע את כנוס האספה הכללית של העמותה שזומנה לאותו יום.

...

המגמה לקיים את הליכי הבוררות במתכונת שעליה הסכימו הצדדים ולכפות מתכונת שונה רק כשאין מנוס מכך.

האפשרות השמורה לשני הצדדים לנקוט הליכים חדשים ועדכניים בכל שלב מתאים (במהלך המשך הבוררות או לאחר סיומה) מגבירה את הסיכוי שלא תהיינה בעיות בהמשך הדרך ומחזקת את המסקנה כי בשלב הנוכחי יש לפעול באופן האמור.

סוף דבר השורה התחתונה של פסק דין זה היא כאמור בסעיף 19 דלעיל.

ב-2.5.13 ניתנה החלטה בעיניינם (להלן: "ההחלטה המקורית"), בה נקבע כדלהלן: "1. ביהכנ"ס תפילה לדוד המצוי ברח' יששכר 7 פינת רח' דן הוא בית כנסת פרטי של התובע מר ששון דרגן שהוקדש על שם הוריו ז"ל, ואין למתפללים הנתבעים או לאגודת/עמותת ביהכנ"ס שבת אחים עזרת דלים – ככל שהיא קיימת – כל זכות קניינית או אחרת במקום.

מתחייבת המסקנה, איפוא, כי הבוררים לא חרגו מגבולות הסמכות של בוררים באשר הם והיו מוסמכים לידון בסוגיית הדיירות המוגנת בהקשרה של התביעה למתן צו פינוי; וזאת, אף אילו לא היו המבקשים מוותרים בהתנהגותם הדיונית על טענת העידר הסמכות.

כן יצוין, כי יחד עם הגשת סיכומיהם, הגישו המבקשים בקשה לאישורה של ההחלטה העיקרית של 2.5.13 כפסק בוררות.

דא עקא, נפסק לא אחת כי גם לאחר חתימת בוררים על פסק דינם, יכולים הצדדים להסמיך את הבוררים להמשיך ולדון בעיניינם, לרבות עיון מחדש בפסק דינם ואף הפיכתו, כל עוד שהצדדים מסמיכים את הבוררים כאמור בצורה ברורה ומפורשת.

...

בנסיבות אלו טוענים המבקשים, בניגוד למסקנת בית הדין, כי מאחר שבפעולה טכנית גרידא של החייאה ניתן להחזיר לעמותה את מעמדה וגם את זכויותיה כדיירת מוגנת, מתבקשת המסקנה כי מחיקת העמותה איננה גוררת בעקבותיה את איבוד זכויותיה כדיירת מוגנת.

לאור כל האמור, אין מניעה שהתובע יממש את עסקת המכירה, ושביהכנ"ס ייסתר באופן או בתנאים המפורטים לעיל.

כללו וסיכומו של ענין, אין בפיהם של המבקשים כל טענה המקימה עילת ביטול לפי סעיף 24 לחוק, ועל כן בקשתם לביטול פסק הבורר נדחית בזה.

כפועל יוצא מדחיית בקשת הביטול, אני מאשר בזה את החלטת בית הדין מיום 25.1.15 ונותן לו בזה תוקף של פסק הדין.

התובענות וההליכים שבעקבותיהן עניינו של פסק דין זה בשתי תובענות בעינייני בוררות, שהוגשו בדרך של המרצת פתיחה והדיון בהן אוחד (בהחלטה מ-31.5.16).

הליכי הבוררות סובבים סביב עמותת "שבת אחים גם יחד" והצדדים הנצים המרכזיים בהם ובהליכים דנן הם שתי קבוצות אחים מבני מישפחת בן טוב, שהם בניו של הרב משה בן טוב ז"ל, אשר תכונינה להלן "קבוצת דן" ו"קבוצת בנימין".

...

האפשרות השמורה לשני הצדדים לנקוט הליכים חדשים ועדכניים בכל שלב מתאים (במהלך המשך הבוררות או לאחר סיומה) מגבירה את הסיכוי שלא תהיינה בעיות בהמשך הדרך ומחזקת את המסקנה כי בשלב הנוכחי יש לפעול באופן האמור.

ד. סוף דבר השורה התחתונה של פסק דין זה היא כאמור בסעיף 11 דלעיל.

לנוכח התוצאה הסופית האמורה, אני נמנע במכוון מלומר דברים נוספים לגבי טענות שונות שהועלו בהליך דנן.

כדי להבין את הרקע למחלוקת די להביא מהנאמר בהליכים קודמים: "...קצרה היריעה מלמנות את ההליכים הרבים שננקטו על-ידי בעלי הדין, או מי מהם...בקצירת האומר אציין כי תחילתו של המאבק בשטר בוררין שאין חולק כי נחתם על-ידי שני בעלי הדין, ולפיו קיבלו על עצמם בעלי הדין לברר את הסכסוכים ביניהם במסגרת בוררות בפני הרכב 'הרבנים הגאונים הרב חיים צימבליסט שליט"א, הרב פנחס שרייבר שליט"א, הרב מאיר הייזלר שליט"א שנבררו על-ידינו לידון ולהכריע בעיניין סמכויותיהם וזכויותיהם של הצדדים הנ"ל בישיבת פוניבז ומוסדותיה ונכסיה בכל העניינים השייכים לכך, כולל בעניינים רוחניים...'(להלן – שטר הבוררין). הרכב הדיינים נקבע לפי בוררות זבל"א: המבקש ברר את הדיין הרב שרייבר, המשיב ברר את הדיין הרב הייזלר, וכאב בית הדין נבחר הרב צימבליסט" (הפ"ב 37061-01-13, שכונה ע"י הצדדים פסק שבח א') וכן: "די להזכיר כי הרב אליעזר כהנמן ... הנו נכדו של מייסד הישיבה הרב יוסף כהנמן ז"ל, וגיסו של הרב שמואל מרקוביץ...משזה האחרון נשוי לאחותו הרבנית מרקוביץ. הרבנים כהנמן ומרקוביץ מתקוטטים על ראשות הנהגת הישיבה, והסכסוך שביניהם, המתברר במסגרת בוררות זבל"א, הולך ומתרחב, עד כי אין עסקינן על התורה בלבד כי אם גם, ונכון לעת הזו – בעיקר, על הקמח. עוד אזכיר כי ברקע לסכסוך שטר בוררות מיום כ"ה בסיון תשנ"ט שתוקפו המשפטי הוכרע זה מכבר, וכן פסק בוררות מרכזי שניתן בשנת 2000 על ידי כבוד הבוררים במותב הקודם: הרב צימבליסט, הרב שרייבר ז"ל והרב הייזלר יבדל"א (פסק הבוררות יכונה להלן – פסק 2000) שניתן לתמצתו בקביעה לפיה כתר הנהגת הישיבה פוצל לשניים: ההנהגה הרוחנית הופקדה בידיו של הרב מרקוביץ, וההנהגה הגשמית הופקדה בידיו של הרב כהנמן.

להלן אסקור בתמצית את ההתפתחויות הרלבנטיות לענייננו שארעו מאז פסק הדין שניתן על ידי ביום 07.07.2013, ואלו הן: חלף הבורר הרב שרייבר ז"ל, שהתפטר מתפקידו, מינה הרב כהנמן כבורר מטעמו את הדיין הרב משה פרקוביץ'; הרב מרקוביץ הגיש לבוררים בשמו ובשם עמותת מסורת התורה שהוקמה על ידו, תביעה חדשה (להלן- התביעה) בה עתר להעביר על שמו את נכסי הישיבה, להעביר לידיו גם את שרביט נהולה הפינאנסי של הישיבה, לקבוע כי תלמידיו הנם תלמידי ישיבת פוניבז' לכל דבר ועניין, וכי על הישיבה לשאת בהוצאות החזקתם, אף עתר למתן חשבונות.

נפסק כי "שלושת הבוררים ימשיכו בתפקידם" מש"מערכת יחסים עכורה, יריבות, העדר אמון או עוינות חריפה בין בוררים היושבים יחד בדין" אינה מקימה עילת נבצרות, וכי "שלושת הבוררים מצופים להתנהל באופן מקצועי ומכובד" (רעא 5753/15, 6784/15).

גם בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט העליון לצד בקשת רשות העירעור חזרו מרקוביץ ואשרו כי "....אין חולק שלמשיבים המתפללים ב-16 השנים האחרונות בהיכל שבמבנה "אהל קדושים" (בתפילות החגים, וכ-13 שנים בתפילות השבת) לא ייגרם כל נזק אם לא יתפללו במשך מספר שבתות נוספות בהיכל הישיבה, עד למתן פסק דין בעירעור, כאשר יש להם מקום נוח ונרחב לכלל התלמידים מטעמם.

...

הנה כי כן, אין בטענות מרקוביץ כדי להתגבר על זכותם של כהנמן לשמר את המצב שהיה קיים באוהל קדושים מזה 15 שנים עד לפלישה הכוחנית שנעשתה ע"י מחנה מרקוביץ ערב הגשת הבקשה, ומשכך אני מורה כי הצו הארעי שניתן ע"י כבוד השופטת סרוסי ביום 25.08.21 יהפוך לצו זמני המונע מאנשי מרקוביץ והמזוהים עמם להיכנס לבניין אוהל קדושים, אף אוסר עליהם "לשוב ולהפריע לאנשי ישיבת פוניבז' לעשות שימוש בלעדי כראות עיניהם באוהל קדושים, לרבות במהלך תפילות השבת והחגים". למותר לציין כי הפועל היוצא של מתן הצווים לעיל מתבטא בדחיית בקשת מרקוביץ, שגם לפי שיטתם אינה אלא בבואת תשובתם, שנדחתה, לבקשת כהנמן.

ובאשר להליך העיקרי: בתגובתם טענו מרקוביץ, כאמור, כי האב"ד צימבליסט כלל לא התפטר; כי אם אכן התפטר "יש לאפשר לו לסגת מהתפטרותו ולחלופין להורות לו לשוב ולדון בהליך הבוררות... ואפילו מסרב כיום לשוב ולדון בבוררות... יש לכוף על הרב צימבליסט לשוב ולדון בבוררות", אלא שהודעת האב"ד צימבליסט טרפה את הכללים, משהודיע לבית המשפט כי "לא אוכל להמשיך לדון בבוררות שלפנינו" וזאת "בעיקר עקב התנהלותו של ב"כ הרב כהנמן"[עיון בפרוטוקולים המתעדים את דיוני הבוררות מעלה שאין הכוונה לפרקליטים המלומדים שהופיעו לפני בדיון] וגם "לאור מצבי הבריאותי". אין לתמוה אפוא כי במהלך הדיון בלפני הודיע ב"כ מרקוביץ כי "לא נכפה על הרב צימבליסט לשמש כבורר". יתרה מכך, הושגה הסכמה כוללת למנות, תחת בורר חליף לאב"ד בבוררות זבל"א, בורר חליף דן יחיד שיהא שופט בדימוס ולו, כבקשת מרקוביץ, "זיקה כלשהי לדין תורה". סוף דבר בית המשפט מודה לרב הגאון האב"ד גדליה צימבליסט על פעילותו כבורר במהלך כל השנים שנעשתה במסירות ובהתנדבות, משחרר אותו מתפקידו, ומאחל לו בריאות טובה.

בנוסף לצווים המפורטים בסעיף 14 לעיל, אני ממנה כבורר דן יחיד בבוררות ההמשך שבין המבקשים לבין המשיבים, את השופט בדימוס דוד חשין, מהמשכן לבוררות ופתרון סכסוכים, ויצמן 2, תל-אביב-יפו, טלפון 03-7509555, שאני מאמינה שיטול את המושכות לידיו, ויוביל את עגלת הבוררות בביטחון וביעילות אל חוף מבטחים.

להוכחת דבריו אמר הבעל שבשבת הקודמת היו יחד בבית מלון בטבריה לכבוד יום ההולדת שלה, והיא רצתה באולם גרנדיוזי, ומזה התחיל העימות ביניהם.

עוד התלוננה שהוא רמאי ויש לו נכסים שעשה מ"שנור" ועמותות שקריות שפתח, ויש מסמכים מהרבנים בקנדה שהוקיעו אותו מהקהילה, וכבר בדיון זה האישה אומרת חד משמעית שהיא רוצה להתגרש, ולשאלת ביה"ד לבעל אם הוא רוצה להתגרש, הבעל משיב שהוא רוצה להתייחס רק לצוו ההגנה.

בדיון נוסף ביום 20/11/2019 אמר הבעל שהסיפורים של אלימות היה גם נגד האחים שלה, היא פתחה להם תיקים בגיל 14-15, היא היתה מטופלת ברווחה, והיתה מטופלת בקשב ורכוז, ניסיתי לשקם אותה, לא כל כך בהצלחה.

גם בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סימן נ"ב) כתב שאין להסתמך על פשט דברי הגרח"פ דלאחר פירוד ממושך יש לכוף הצדדים לתת גט. ושם דן בעיניין ערעור שהגיש הבעל נגד החלטת ביה"ד האיזורי שאין לכוף האשה לקבל את גיטה, ומיירי באיש שהתחיל לתבוע גירושין משנת תשכ"א ובית הדין עד שנת תשד"מ דחה את דרישתו לחייב את האשה לקבל את הגט, הואיל ואין עילה מוצדקת שהאשה חייבת לקבל את גיטה.

משא"כ כשבני הזוג פרודים יותר מי"ח חודש וכל אחד גר בדירה אחרת, דלאחר זמן ממושך כזה בריחוק הגופות והנפשות שהסכויים להחזיר השלום בית לאחר קטטות הוא קטן מאוד, מוטל על הבי"ד החיוב למנוע את האיש ואת האשה מחשש קילקול והרהורי עברה כמבואר בדבריו הנ"ל. עכ"פ כתב הרב צי"א שם לבאר כוונת הגרח"פ ז"ל דלא כיוון בדבריו לכפייה כמשמעו, אלא שביה"ד יסובבו את הדברים שהצדדים יסכימו לכך, ודקדק זאת בלשון הגרח"פ שכתב "עד שיאמר רוצה אני", היינו עד שיסכימו להפרד זמ"ז בג"פ. עוד כתב לבאר בדברי הגרח"פ ז"ל דמיירי: "רק היכא שלמעשה בגלל המריבות שביניהם שני בני הזוג גם יחד אינם מסכימים להיזדקק זל"ז לחיות חיי אישות, וכדכתב בלשון 'ואם בינם לשמים', וזאת היא גם הראייה שמביא שם מספר חסידים שהמדובר היכא שלא יכול להיזדקק עם אישתו, וככה המדובר גם בשו"ת מהרשד"ם בחאהע"ז (סימן קג) שמסתייע ממנו החיים ושלום. אבל היכא שצד אחד מוכן לחיות עם מישנהו, ורק השני אין רצונו בכך, בכל כה"ג יודה גם הגרח"פ ז"ל שאין כל מקום לחיוב וכפייה לגט פיטורין, כל שאין כל עילה ממשית לדרישה זאת." הא קמן דגם הצי"א שכתב על דברי הגח"פ ז"ל שיחידאה הוא ודבריו תמוהין, מכל מקום היכא שבגלל המריבות שביניהם, שני בני הזוג לא רוצים להיזדקק זה לזה, יש לכוף את בני הזוג להתגרש.

אישה הטוענת "מאיס עלי" עם כל ההשלכות ההלכתיות שיש בטענה זו, אין חילוק בין אם טענה כן לאחר שבעלה תבע אותה לדין שהיא מורדת, לבין אם היא בעצמה תבעה את הגירושין בטענה זו. הטוענת "מאיס עלי", נחלקו הראשונים אם כופין הבעל לגרש, ולהרמב"ם כופין לגרש, אלא דפליגי רבוותא בדעת הרמב"ם אם זה בדוקא שנתנה אמתלא לדבריה, אולם רוב הראשונים חולקים על הרמב"ם וס"ל שאין כופין, וכן דעת מרן השו"ע. אלא שרבים מהפוסקים סמכו על מה שכתב מהר"א אבן טוואה בשו"ת התשב"ץ (טור השלישי סימן לה) שאף לדעת האומרים שאין לכפות על הגט בטענת מאיס עלי, מכל מקום יש להתיר לכוף כשיראה לביה"ד במקום שצריך לכך, וכגון מה שכתב הרשב"א בתשו' מי שמצער את אישתו ומשליכה מביתו, כופין אותו להוציא בגט, וכן בכגון מש"כ בשו"ת התשב"ץ במי שמצער את אישתו הרבה עד שמאסה בו מרוב הקטטות והמריבות וכו', שקרוב הדבר שיוציא ויתן כתובה, וכ"כ בשו"ת משפטי עזיאל לסמוך על דברי מהר"א אבן טוואה לכוף על הגירושין לפי ראות עיני ביה"ד, וכ"כ בשו"ת מעשה איש, וכ"כ בשו"ת היכל יצחק, וכן מבואר בשו"ת ציץ אליעזר, וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי שכל שיש אמתלא מבוררת לטענת מאיס עלי יש לחייב את הבעל לגרש, וכ"כ בשו"ת יביע אומר, וכ"כ בפסקי דין הרבניים רבים מהדיינים.

...

עוד כתב לבאר שהגרח"פ מיירי שהקטטות הם משני הצדדים, אולם אם רק הבעל מרגיל בקטטה, ועיניו נתן באחרת, בזה לא דיבר הגרח"פ ז"ל. שו"ר בפסקי הדין הרבניים ח"ט (עמ' 213) מהדיינים הרבנים הגאונים גורן, קאפח והגר"מ אליהו שכתבו שאין להסיק מתשובה זו של הגרח"פ שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפייה לגט, כל שכן שמדובר בכפיית הבעל לנתינת גט, ואף אין לכוף אשה לקבל גט אא"כ האשה מורדת, או שטוען הבעל שמאוסה עליו ויש סיבה מבוררת לכך, וגם יש רגלים לדבר שטענתו אמת, שאם בנוסף על כך חיים בנפרד זה מזו כמה שנים ואין תקווה לשלום בית, אז כופין אותה לקבל גט. ועכ"פ גם לדבריהם היכא שהאישה מורדת, שזה לבדו אין לכופה להתגרש לאחינו האשכנזים שנוהגים בחדר"ג, מ"מ בצירוף פירוד י"ח חודש, יש לכופה להתגרש, וכן לדבריהם היכא שהבעל טוען שמאוסה עליו, ויש סיבה מבוררת לכך, וגם יש רגליים לדבר יש לכופם על הגט.

ומסוף דבריהם שם מוכח שכל שהתאמת לביה"ד שהאשה מסרבת להתגרש מחמת נקמנות גרידא, יש לחייבה לקבל גט, וכדמוכח מדברי הרמב"ם ומדברי הגרח"פ. ופסק דין זה נכתב ע"י הגרי"ש אלישיב ז"ל והובא בספרו קובץ תשובות ח"ב (סימן קט"ז).

ויש מהדיינים (גורן, קאפח והגר"מ אליהו) ס"ל שאין ללמוד כלל מדברי הגרח"פ כפייה על הגט, ועכ"פ גם לדידהו יש לצרף דבריו אם האשה היתה מורדת, או שטען הבעל שמאוסה בעיניו ויש סיבה מבוררת לכך, ועכ"פ רבים מהדיינים צירפו דברי הגרח"פ בצירוף על טענת מאיס עלי ומורדים זה על זה. הרב **** גודיס - דיין מסקנה דדינא לאור כל האמור לעיל, ביה"ד קובע כדלהלן: הבעל חייב לגרש את אשתו לאלתר.