וכך נאמר:
"1. בנימוקי המבוטח לתביעה, כפי שפירט בסעיף 6, הוא מבקש לקבל תגמול למחוסר פרנסה רטרו' ממרץ 14. עפ"י סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, פרק י"ד, סעיף (א) כל תביעה לגימלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה" כך שגם אילו הייתה הצדקה לתגמול למחוסר פרנסה, הוא היה משולם החל מ-17.10.16.
וכך נאמר:
"נפגע שכתוצאה מפגיעת איבה נגרמה לו נכות ודרגת נכותו נקבעה כאמור בסעיף 5, יהיה זכאי לתגמול והוראות סעיפים 4, 4א, 4ב, 4ג, 4ד, 4ה, 4ו, 5, 6, 7, 7א, 7ב, 8, 16, 17, 18(ד) ו-(ה), 20א, 22, 35, 35ב, 25ג, 36ב, 37, 39א, 40, 42, 43(א3) ו-(א4) ו-44 לחוק הנכים יחולו עליו, בשינויים המחוייבים".
(ב) סעיף 15 לחוק מחיל על נפגעי פעולות איבה הוראות שונות מחוק הביטוח הלאומי, תשנ"ה- 1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי).
...
התובענה נדחתה וביחס לטענה זו נאמר כך (סעיף 21 לפסק הדין):
"אין בידינו לקבל את טענת התובע. העובדה שהתובע התנגד להשתתף בהליך שיקום והתנה את השתתפותו בתשלום תגמול מחוסר פרנסה עבור התקופה נשוא התביעה, מוכיחה כי התובע אינו חפץ להשתלב בתכנית שיקום וכי כל כוונתו היא קבלת תגמול מחוסר פרנסה עבור תקופת העבר.
אשר לטענות הדיוניות שהעלה המערער, לא מצאנו כי אלה מצדיקות קבלת התובענה לתגמול מחוסר פרנסה.
מטעמים אלו, בהיבט הדיוני המסקנה היא כי לא נפל פגם דיוני המצדיק ביטול פסק הדין.
לאור האמור לא מצאנו לקבל טענה זו.
סוף דבר – הערעור נדחה, ובנסיבות הענין אין צו להוצאות.