תביעת תאונת עבודה כנגד חברת טמבור

הנתבעת הנה חברה רשומה בישראל בכל הזמנים הרלבאנטיים לתאונה, כך נטען בתביעה, הפעילה ו/או הייתה בעלת השליטה ו/או הפיקוח ו/או האחראית על חנות לממכר צבע וחומרי ביניין ברחוב השיש 1, נשר (להלן: ''החנות'').

הנ''ל העיד כי החנות ממוקמת ברחוב השיש 1 בנשר ובה נמכרים צבעים ומוצרי צבע של חברת ''טמבור''.

כן הגישה חוות דעת של מר סלים סעיד (להלן: "מר סלים") מהנדס ויועץ בטיחות בעבודה אשר בחן את מקום התאונה וקבע בחוות דעתו כי המבנה נשוא התביעה הוקם לפני חקיקת חוק התיכנון והבנייה בשנת תשכ''ה – 1965 (להלן: "חוק התיכנון והבנייה") והתקנות מכוחו, כאשר לגירסתו תקני בטיחות ובנייה אינם חלים רטרואקטיבית אלא ממועד כניסתם לתוקף.

כך גם לא הוגשו לעיון בית המשפט סרטונים המתעדים את הארוע או כל חלק ממנו זאת על אף כי נציג הנתבעת הודה כי במקום "פזורות מצלמות" ויש להניח כי קיים סיכוי סביר לכך כי הארוע או חלקים ממנו תועדו במצלמות "הפזורות במקום". בעיניין זה יפים הדברים הבאים: "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נימנע מהבאת ראיה רלבאנטית שהיא בהשג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה (1) 736, 760 (1980), ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה, בע"מ פ"ד מד(4) 595, 603 (1990).

הנתבעת טענה כי התאונה הנדונה הוכרה ע''י המל''ל כ''תאונת עבודה'', ומשכך כל הוצאותיו הרפואיות של התובע, ככל שהיו, לרבות הוצאות בגין נסיעות לטיפולים רפואיים, מכוסות ע''י המל''ל, עפ''י תקנות הביטוח הלאומי (מתן טפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ''ח – 1968.

...

לאור האמור, דרישת התובע לפיצוי בגין הפסדי פנסיה – נדחית.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ומכלול המסמכים אשר הוגשו לעיוני, ומשלא הוכח כי התובע נדרש ו/או יידרש להוצאות חריגות בגין מצבו הרפואי בעתיד, אני פוסקת בגין מרכיב זה פיצוי של סך של 5,000 ₪.

סוף דבר: לסיכום - נזקי התובע הם כדלקמן: הפסד שכר בעבר 85,000 ₪ אובדן כושר ההשתכרות לעתיד 115,000 ₪ הפסד פנסיה 0 ₪ עזרה צד ג' (עבר ועתיד) 25,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעה (עבר ועתיד) 5,000 ₪ כאב וסבל 60,000 ₪ סה"כ 290,000 ₪ לאחר הניכוי בגין האשם התורם הפיצוי יועמד על סך 232,000 ₪.

התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") להכרה בתאונה כתאונת עבודה.

החל מחודש 9/18', ובמשך 4 חודשים עד קרות התאונה בסוף חודש 12/18', התובע עבד דרך חברת כוח אדם במפעל בטמבור כמלגזן.

...

עם זאת, בניגוד לטענת הנתבעת, אין בעובדות אלה כדי להוליך למסקנה שלנכות הרפואית אין כל השפעה תפקודית.

לאור כל האמור, בשים לב לנתוניו האישיים של התובעת, לכלל השיקולים שנזכרו לעיל, ולנכות הרפואית שנקבעה לו, מהותה, והסתברות השפעתה על תפקודו ובעיקר על כושר השתכרותו בעתיד, אני מוצא להעמיד את נכותו התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות של התובע על שיעור של 10%.

סוף דבר: אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 499,450 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ וכן החזר סכום האגרה ששולם.

(ח) הצבע היה של חברת טמבור.

(יב) התובע עבד בצביעת החלק התחתון של האונייה והשתמש בחומרים נגד צימדה מסוג TBT.

לפיכך, אנו קובעים כי לא הוכח בפנינו שארעה לתובע תאונת עבודה כמשמעותה בחוק, לכן דין תביעתו להדחות והיא נדחית בזאת.

...

לדידו של המומחה, גם עצם העובדה שהבדיקות הגנטיות היו שליליות אינה מביאה למסקנה כי המדובר בהרעלה כגורם למחלתו, שהרי הבסיס הגנטי הוכח רק במיעוט מהחולים במחלה (סעיף ד' 3, לחוות הדעת הראשונה).

בחוות הדעת השלישית התייחס המומחה גם למאמר שהפנה אליו התובע, בהתבסס עליו טען כי "הסיכון לחלות בפרקינסון היה גדול פי 1.3-1.4 מחשיפה לטלואן ופי 1.8-2.2 מחשיפה לקסילן", וקבע כי מסקנה זו מטעה את הקורא ועל פי המאמר "בשל הפיזור הרחב של מידת הסיכון היחסי לתוצאה זו אין כל משמעות סטטיסטית". לנוכח כל האמור, משלא הוצג בפנינו טעם ממשי וענייני מדוע לא יאומצו המסקנות בחוות דעת של מומחה מטעם בית הדין; כשחוות דעת המומחה מפורטת, בהירה ומנומקת; כשהמומחה, בחוות דעתו, מתייחס אחת לאחת לכל מה שהושם בפניו - המאמרים והמקרים שתוארו בהם כולל חוות דעת פרופ' יוסף אמיתי, שאיננו נוירולוג [footnoteRef:1] - ומאבחן בין העולה מאותם המקרים שבהם דנים המאמרים מסקנות; כאשר בא כוח התובע, בסיכומיה אינה מתמודדת עם האמור בחוות דעת המומחה ואבחוניו לבין החומר שהונח בפניו; ובמיוחד נוכח כל אלה לאור ההלכה בדבר העדפתו של מומחה בית הדין, על פני מומחה מטעם מי מהצדדים - אין לנו אלא לאמץ את האמור בחוות דעת המומחה בכל הנוגע לאי קיומה של סיבתיות רפואית בתיק.

לפיכך, אנו קובעים כי לא הוכח בפנינו שאירעה לתובע תאונת עבודה כמשמעותה בחוק, לכן דין תביעתו להידחות והיא נדחית בזאת.

] מר וסים עטילה - חוקר הנתבע (להלן: החוקר); התובע בעצמו; משה ואדל פלדמן - חתנו ובתו של מר ישראל טוקאר (להלן: מר פלדמן וגב' פלדמן); מר אייל לייבא - עובד חברת טמבור מוצרי בניה (להלן: מר לייבא); מר עומר יוסף הוואש - העובד שעבד עם התובע במועד הפגיעה (להלן: מר הוואש).

] "העובד שבנידון מסר לי הודעת שקר כי נפגע בתאונת עבודה לפי טענתו ביום 08/12/2016 נפל מגובה 2 מטר באתר בניה בנהריה. ע"פ הודעתו וטענתו הנפקתי לו טופס 250 ביום 25/12/2016. לאחר בדיקה עם המזמין, מפקח אתר ומנהל העבודה נימסר לי כי בכלל לא עבד באותו יום באתר הבניה וכמו כן, בחודש 12/2016 לא הגיע לעבודה. וכי הוא ביצע עבודות קבלניות לטובתו ועל חשבונו.

על המכתב חתם צד ג' במילים "בכבוד רב ובב"ח". התביעה לדמי פגיעה וחקירותיו של חוקר הנתבע ביום 29.3.2017 הגיש התובע לנתבע "תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה"[footnoteRef:23].

התביעה נגד צד ג' אין מחלוקת שצד ג' לא דיווח על העסקת התובע בחודש 12/2016, קרי – החודש שבו ארעה הפגיעה, ולא שילם בעדו דמי ביטוח.

...

עם זאת, משקבענו שהתובע עבד אצל צד ג' כעובד שכיר במועד הפגיעה, דין טענותיו להידחות.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

כמו כן, שוכנענו כי מר סאמח נסאר הפעיל לחץ פסול על מר טוקאר כדי להדיח את מר טוקאר להעיד עדות שקר בדיון ההוכחות השלישי.

התובע הגיש תביעתו נגד עירית ירושלים (נתבעת 1) שבתחום שיפוטה אירעה התאונה, נגד חברת החשמל וחברת אחים ברדריאן (נתבעות 2 ו-3) שביצעו, כנטען, עבודות תיחזוקה במקום בעת התאונה.

לטענת הנתבעת גם במסמכי המל"ל לא צוין אם התאונה היתה במהלך או בדרך לעבודה, נכתב שהתובע הלך מרחוב חבצלת לחנות טמבור הסמוכה לככר ציון כדי לקנות חומרים לעבודה ואין זכר למפגע כלשהוא.

בכל הקשור לתביעת התובע להחזר הוצאות (לרבות ניידות), אין מחלוקת כי ענייננו בתאונת עבודה במסגרתה אמור המל"ל לשאת ברובן ככולן של הוצאותיו, אלא שלטענת התובע הוא היה "במצב נפשי קשה ופשוט לא ביקשתי" (עמ' 14, ש' 29).

...

בנסיבות אלה מצאתי שהתובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו במשפט האזרחי להוכיח את גרסתו לנסיבות קרות התאונה, גם בהיותו עד יחיד לתאונה שהוא בעל דין וגם אם חברו (שלא היה עד לתאונה עצמה, אלא רק עזר בפינויו לקבלת טיפול רפואי) לא העיד בסופו של דבר.

האחריות לתאונה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש מקום להטיל על הנתבעת אחריות לתאונה ולחייבה בפיצוי בגין נזקי התובע כתוצאה ממנה.

עוד העיד, כי יכול להיות שהמצב הנראה בתמונה יהיה יותר מיום אחד, אך "שבוע נראה לי מוגזם" (שם, ש' 9) ושבועיים "קשה לו להאמין" (עמ' 23, ש' 20).