יחד עם זאת, אין להיתעלם מהמורכבות של הסכם שלום בית ולחילופין גירושין, לעניין מועד הגשת תביעה לביטול הסכם, וזאת בלי קשר לציפייה של אחד הצדדים להסכם בכל האמור לסכויי הצלחת ניסיון שלום הבית.
עוד יפים לעניינינו, דברי בית המשפט העליון בפרשת פגס (ע"א 5490/92 רחל פגס נ' ישראל פגס), לפיהם:
"... ההעדפה של מגרעות יחסיות איננה יוצרת עדיין מצב של מצוקה, היינו הצורך לבחור לעתים בין שתי רעות אינו יוצר אותן נסיבות קיצוניות הצריכות להצדיק מתן גושפנקא לביטולו בדיעבד של חוזה, שהרי יש גם אינטרס צבורי בקיומם של חוזים וביציבותן של התקשרויות, וההתערבות של הערכאה השיפוטית צריכה להיות מופנית לאותם מקרים בהם מתווספות על שקולי הכדאיות גם נסיבות אישיות קשות היוצרות מצב של העדר ברירה, ואינן מותירות חלופה סבירה למי שנדחק לפינה שאין מוצא ממנה. המצב האמור של העדר מוצא הוא שמהוה אחד מהמרכיבים המעניקים לניצול של העשוק את הסממן הבלתי מוסרי".
במקרה דנן, האלטרנטיבה שניצבה אותה עת בפני התובע, כנגד החתימה על ההסכם כפי שהוא, הנה להתגרש מהנתבעת ולאזן את הרכוש ביניהם על פי הדין, כאשר יש לציין לעניין זה כי התובע היה מודע לדרישות הנתבעת בהתאם לדין, מכתב התביעה שהיתקבל לידיו בסמוך לאחר שגילתה לו כי היא יודעת על בגידותיו, וטרם עריכת ההסכם נשוא התביעה דנן.
לעניין זה יפים דברי השופט י' שנלר בעמ"ש 1015/08 פלוני נ' פלונית, לפיהם: "יש לבחון את שני היסודות הסובייקטיביים בצורה זהירה, ובמיוחד בהיתחשב בכך, כי יכול ואכן מי מבני הזוג מצוי במצוקה זאת או אחרת, בין אם רצונו בגירושין, ובין אם רצונו בשלום בית, אך עדיין לא מדובר בניצול של אותה מצוקה באופן בלתי מוסרי. אם לא נבחן את הנסיבות באופן ראוי, יכול ולא ניתן יהיה לסיים סיכסוך בין בני זוג באופן סופי וברור, הואיל ולאחר כריתת הסכם בין בני זוג, יעלה אחד מהם טענות הקשורות לנסיבות כריתת ההסכם ואישורו".
במקרה שבפני השתכנעתי כי לא היה כל יסוד לא מוסרי או ניצול בלתי הוגן של הנתבעת את מצבו של התובע, ועל אף היותו נתון ללחצים אותה עת, גם מבית פנימה (לאור גילוי הנתבעת אודות בגידותיו בה ורצונה להתגרש בשל כך) וגם מחוצה (שכנים, בעליהן של המאהבות והמאהבות עצמן), לא עלה בידו להוכיח כי הנתבעת פעלה "באמצעות תכנית מניפולטיבית סדורה ומחושבת מראש" כנגדו, בכל הקשור לעריכת ההסכם באופן בו נעשה והחתמתו עליו.
כדברי התובע שצוטטו בפרוטוקול הדיון מיום 2/11/11:
"אני חותם על ההסכם הזה כדי לתת תעודת ביטוח לאישתי.... אני מבין את הסבר בימ"ש לפיו, בהתאם להסכם יכולה אישתי ויכול גם אני לשלוח בכל יום שלאחר חתימת ההסכם הודעה בדואר רשום ומיום משלוח ההודעה ייכנסו לתוקפם החיובים הכספיים, הכלכליים, עליהם חתמתי, לרבות הסך של 35,000 ₪...".
ובהתאם לפרוטוקול מיום 3/11/11:
"בכל הנוגע להתחייבות לחזור לשלום בית, ברור לנו כי שלום הבית איננו תנאי להסדרים הממוניים הקבועים בהסכם וכי כל אחד מאיתנו יכול לאחר חתימת ההסכם ואישורו לפנות בהודעה לפיה הוא מבקש להתגרש ואז יכנסו לתוקפם ככל ההסדרים המפורטים בהסכם, לרבות ההסדרים הממוניים וההתחייבות לשלם את המזונות – לתוקפם".
בנסיבות אלה, עובדת העדר ייצוגו של התובע, שנעשתה על פי בחירתו שלו ותוך שהוא מודע ומבין את הצורך בכך, אינה יכולה איפוא להוות משקל כלשהוא, ובטח לא משקל נכבד, לתביעתו לביטול ההסכם, ואינה מהוה ראיה ל"ניצול" כביכול, שניצלה הנתבעת את מצוקתו.
עינינו הרואות, רכיב ה"ניצול" אינו מיתקיים בנסיבות דנן, וזאת גם בנסיבות בהן התובע לא היה מיוצג, וגם אם הנתבעת ידעה אודות מצבו הנפשי המתואר של התובע, וזאת בשל קביעתי לעיל לפיה לא היה בפנייתה של הנתבעת לייעוץ משפטי ובהתנהלותה סביב עריכת ההסכם ואישורו בהתאם לייעוץ המשפטי שניתן לה, כל פסול, או חוסר הוגנות, כאשר לא עלה בידי התובע להוכיח טענותיו בדבר איומים שהשמיעה כלפיו הנתבעת, אשר מנעו ממנו לכאורה לפנות לייעוץ משפטי.
...
למסקנה זו קיימת תמיכה מסוימת גם בהתנהגות הצדדים שניהם, ובפרט הנתבעת, אשר עוד קודם להגשת ההליך דנן, ניאותה לבקשת התובע לבחון הכנסתו באופן מדויק על מנת ללמוד על יכולתו, או ליתר דיוק - אי יכולתו, לעמוד בתשלום העיתי שנקבע על פי ההסכם, לנוכח גובה ההלוואות והחובות בהם אמור לשאת לבדו לאור התחייבותו על פי ההסכם.
לאור כל האמור, אני סבור כי יש מקום להורות במקרה דנן, על שינויו של הסכום הקבוע בהוראת סעיף 31 להסכם, אשר נקבע על ידי הצדדים ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת ההסכם, וזאת מכוחו של סעיף 15(3) לחוק החוזים (תרופות), ולהפחית הפיצוי המוסכם בסעיף זה, באופן הבא:
עם הגיע הבן .
סוף דבר:
התביעה נדחית, בכפוף לאמור בסעיף 183 לעיל.
