תביעת שכר עבודה ופיצויים נגד מעסיק

ביום 31.3.2009 הגיש התובע כנגד מעסיקתו לשעבר, חברת פירסט עוז אבטחה בע"מ (להלן- חברה) תביעה על סך של 217,961 ₪ שעניינה תביעה "כספית (השלמת שכר עבודה והשלמת פצויי פיטורים), הלנת שכר, הלנת פצויי פיטורים ו/או הצהרתי" (עב 4319/09; נ/3; ע' 5 ש' 13-16) בעד תקופה עבודה של שנה וארבעה חודשים.

...

ביום 18.9.2017 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת יהלום (כתוארה אז), כדלקמן: "המוסד לביטוח לאומי לא היה צד להליך שבמסגרתו ניתן פסק דין שעליו מסתמך התובע. ככל שלתובע יש טענה כלפי המוסד לביטוח לאומי בנוגע לאותו פסק דין, עליו להגיש תביעה חדשה. ב"כ התובע יודיע עד 30/10/2017 האם יש למחוק את הבקשה בתיק כאן או שבכוונתו להגיש כתב תביעה מתוקן בתיק כאן. בשלב זה אין חובה על הנתבע להגיש כתב הגנה בתיק כאן. התיק יובא לעיוני ביום 1.11.2017. בהעדר הודעה מטעם התובע, ההליך כאן יסגר." ביום 12.11.2017 ניתן פסק דין על ידי כב' השופטת יהלום, שלפיו "בהעדר הודעה מטעם התובע ובהמשך להחלטה בתיק, אני מורה על מחיקת התביעה." ביום 12.6.2019 ניתן פסק דין בתיק במחוזי (אשר שני עמודים הימנו צורפו לתצהירו של התובע (ת/ב'; ת/ט'), וליתר דיוק סעיפים 44-45 לפסק הדין), במסגרתו נקבע כדלקמן: "44. לטענת התובע, קיים פער גדול בין השכר המופיע בתלושי השכר שלו אצל הנתבעת 1 לבין השכר ששולם לו בפועל. שכן חלק משכרו שולם לו במזומן והתובע התבקש שלא להפקיד סכום זה בבנק בהיותו "בשחור". הנתבעת הצהירה במסגרת הסכם גישור שקיבל תוקף של פס"ד בביה"ד לעבודה, שהתובע השתכר אצלה שכר העומד על 19,000 ₪ (עמ' 286 לראיות התובע ת/31 סעיף 33, עמ' 9-10 לתצהיר התובע) ובלשון הסכם הפשרה "יינתן צו הצהרתי לפיו שכרו החודשי של התובע בתקופת עבודתו אצל הנתבעת היה צריך לעמוד ע"ס של 19,000 ₪ בתק' עבודתו אצל הנתבעת החל מ-3/04 ועד 7/05". במילים אחרות, הנתבעת מודה בהסכם המקבל תוקף של פסק דין כי התובע אמור היה להשתכר 19,000 ₪ לחודש לתקופה הרלוונטית.

כאשר התובע נשאל, האם התריע בפני מנהליו כי לא קיבל את כל השכר המוסכם באופן רשמי, הוא השיב "לא ידעתי שאני מקבל בחלקים כי את התלושים הם הציגו לי רק כשנפצעתי" (ע' 6 ש' 1-7).

חרף הסוגיה המבוררת, התובע ביכר שלא לזמן את הגורם המוסמך מצד המעסיק להעיד בהליך שבפנינו, ובלשונו "לשאלת בית הדין אני משיב שהתובע לא נדרש להביא עד מטעמו מאחר וכל תביעותיו התקבלו, בסופו של דבר יוצא ההיפך- שהנתבע הוא המעוול וזה שיוצא נשכר" (ע' 11 ש' 4-5).

כך או כך, ככל שעדיין התובע סבור כי נגרם לו עוול בגין קיזוז (רעיוני) גבוה, הרי שטענותיו בעניין אינן יכולות להיות מופנות כלפי הנתבע בעניין זה. אשר על כן, התביעה נדחית.

לאחר סיום עבודתה הגישה התובעת תביעה זו נגד לשכר עבודה, פיצוי הלנת שכר, פצויי פיטורים, פצויי הלנת פצויי פיטורים, פיצוי בשל פיטורים ללא שימוע, פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לפנסיה בחסר וגמול עבודה בשעות נוספות.

הפסיקה המסורתית של בית הדין הארצי לעבודה לא ראתה בקשיים כלכליים של מעסיק כנסיבה שלמעביד אין שליטה עליה, ונקבע כי על מעסיק לתת עדיפות לתשלום חוב שכר עבודה וחוב פצויי פיטורים, ולהמנע מהעסקת עובדים ביודעם שמצבם הכלכלי אינו מאפשר סילוק חובות אלה במועדם (עע 300029/98 מכון בית יעקב – ג'וליה מימון (מיום 29.11.20).

...

נסיבות ההלנה תומכות במסקנה ההפוכה, שכן ארבעה ימים לפני המועד לתשלום השכר, ניתן לתובעת מכתב פיטורים, ולא הייתה מחלוקת כי פיטורי התובעת מזכים אותה בהשלמות של פיצויי פיטורים, ולא היה בסיס למחשבה שמא ישנם תשלומים שהתובעת חייבת לנתבעת בגמר חשבון.

סוף דבר הנתבעת תעביר לחברת מנורה השלמת הפרשות לפיצויים ולפנסיה בסך 8,387.52 ₪, וכן תשלם לתובעת: פיצוי הלנת שכר בסך 3,405 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.5.19 עד לתשלום בפועל.

יש לדחות גם את הטענה כי מדובר בתביעה לשכר עבודה המתחדשת מדי חודש בחודשו, שכן המערער לא עבד ואינו תובע שכר עבודה אלא כאמור פיצוי על הפרת הסכם הבכירים.

לפיכך, תביעה מעין זו של הגימלאי היא תביעה כנגד המדינה בכובעה כמעסיקתו של הגימלאי בתקופת עבודתו ואינה בגדר ערעור גמלאות על פי חוק הגימלאות, וכפועל יוצא מכך היא כפופה לתקופת היתיישנות על פי חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות), או להוראות ההתיישנות בחקיקה הרלוואנטית לעילת התביעה (כגון סעיף 7א לחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, תשנ"ו – 1996; סעיף 14 לחוק שויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח – 1998).

...

לאור האמור, אנו קובעים כי לא היה מקום לסלק על הסף את תביעתו של המערער בעניין נוסחת חישוב המשכורת הקובעת, ויש להחזיר גם עניין זה (ולא רק את עניין דרגת הפרישה) לבירור בבית הדין האזורי.

במכלול נסיבות המקרה, ונוכח העובדה שהטענות בבקשה להארכת מועד חופפות בעיקרן את טענות המערער האחרות, אנו סבורים כי יש מקום לאפשר למערער להעלות גם טענה זו. כללו של דבר: אין מקום לסילוק על הסף של תביעותיו של המערער בעניין נוסחת חישוב המשכורת הקובעת ודרגת פרישה, ובית הדין האזורי ידון בהן לגופן, כמפורט בסעיפים 44 ו- 45 לעיל, וככל שיקבע כי מדובר בערעור על החלטת גמלאות, ידון בבקשתו של המערער להארכת מועד להארכת מועד להגשת ערעור גמלאות.

סוף דבר הערעור מתקבל חלקית, ומבוטלת קביעתו של בית הדין האזורי בעניין סילוק על הסף של תביעת המערער בעניין נוסחת חישוב המשכורת הקובעת ודרגת פרישה, ושל תביעת המערער לפיצוי כספי בגין אופן הטיפול בפניותיו, ובית הדין האזורי ידון בהן כמפורט לעיל.

לאשר שקילת טענות הצדדים ובחינת הראיות שלפנינו, לא מצאנו כי יש לפסוק פיצוי בגין רכיב זה. הסנקציה שעניינה השתת פיצויים בגין אי מסירת הודעה לעובד בהתאם לסעיף 5 לחוק הודעה לעובד, נוספה לחוק ביום 11.12.11 וחלה על הודעות שהיה על מעסיק לתת מיום תחילתו של סעיף זה (סעיף 5 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון מס' 4) התשע"א 2011, ס"ח 2311, תשע"א, 1029 11.8.2011).

בנוסף, תיקון מס' 4 הקובע כי לבית הדין סמכות לפסוק פיצוי כנגד מעסיק שלא מסר לעובד הודעה לגבי תנאי העסקתו ללא הוכחת נזק ניכנס לתוקף רק בשנת 2011 וחל על הודעות שיש למסורן החל ממועד כניסת התיקוף לתוקף.

בדומה, לא הוכחו טענות התובעים לעניין זכאות לתשלום דיוידנדים/ריווחי החברה, ומכתבי הטענות עולה שדרישתה של התובעת 2 לתשלום דיווידינדים/ריווחי חברה להם היה זכאי לכאורה המנוח החל ממועד פטירתו, מושתת על מערכת היחסים שבין חברה לבעל מניות בה, להבדיל מעילה המבוססת על מערכת יחסים שבין עובד למעסיק ואין בעובדות המפורטות בכתבי הטענות בכדי ללמד על עילה ביחסי העבודה המצויה בסמכותם העניינית של בתי הדין לעבודה, ודין התביעה להעלאת שכר העבודה בדרך של השוואה לשכר המנוח - להדחות.

...

משנדחו טענות התובעת 2 להשוואת שכרה לשכר המנוח, אין לקבל אף רכיב זה. בנוסף, על אף שלא הוצגו דוחות נוכחות, לאחר בחינת העדויות והראיות שלפנינו, שוכנענו שהתובעת 2 לא עבדה בחודש אפריל 2018 בו קיבלה תשלום עבור "פדיון חופשה" ומשכך רכיב זה נדחה.

עוד נציין לא מצאנו שיש לקבל את טענותיהן המקדמיות של הנתבעות לפיהן עצם הגשת התביעה נגועה בחוסר תום לב ומהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט וכי יש לדחות את התביעה משיקולי צדק ויושר ולמנוע התעשרות שלא כדין.

סוף דבר הנתבעת 1 תשלם לתובע 1, תוך 30 יום מיום שיומצא לה פסק הדין את הסכומים הבאים בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל: בגין השלמת פיצויי פיטורים – כאמור בסעיף 34 לפסק הדין.

התביעה – ביום 18.5.2017 הגיש העובד לבית הדין האיזורי תביעה כנגד המעסיק ועתר לחייבו בתשלום פיצוי פיטורים, אי העברת הנכויים משכרו לקרן הפנסיה, אי ביצוע הפקדות מעסיק לקרן הפנסיה, פדיון ימי חופשה והחזר נסיעות.

דיון והכרעה לאחר שבחנו את טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק אנו סבורים שצדק בית הדין האיזורי שעה שקבל בעיקרה את תביעת העובד וקבע כי יש לראות את ההסכם כמבוטל ויש לבחון את זכאותו לפי הדין וכי נוכח הפגיעות החוזרות ונשנות של המעסיק בזכויותיו הקוגנטיות של העובד ובהן הלנת שכר, ניכוי תשלום חלק העובד לתגמולים מבלי שהכספים הועברו בפועל לקרן ואי הפקדת חלק המעסיק, יש לראות את העובד כמתפטר בנסיבות שלא ניתן היה לידרוש ממנו להמשיך ולעבוד, על כן זכאי הוא לפצויי פיטורים מלאים כמו גם לזכויות נוספות.

...

(לדוגמא: בעניין אבו-כף שאקר בית הדין מצא כי העובד היה צריך להעביר מחצית מסך של 34,000 ₪ היינו 17,000 ₪ ואולם משהמעסיק העמיד את תביעתו על סך של 11,800 ₪, זה הסכום בו חויב העובד בפסק הדין, וזאת בנימוק שאין לפסוק סכום העולה על הסכום שנתבע).

ימי חופשה – לא מצאנו ממש בטענות המעסיק בעניין פדיון ימי החופשה, בית הדין האזורי דן והרחיב בעניין זה ולא מצאנו שיש מקום להתערב בפסיקתו.

באשר לערעור העובד לאור קביעתנו כי לבית הדין אין סמכות עניינית לדון בשאלת שיעור שכר הטרחה לו זכאי המעסיק בתיקים המשותפים, מתייתר הצורך לדון ברכיב זה ודין ערעורו של העובד בנושא זה – להידחות מחוסר סמכות עניינית.

סוף דבר – ערעור המעסיק והערעור העובד נדחים.